היא הוציאה את כעסה על תלמידה אבל מה שקרה אח"כ הפתיע את שתיהן

 אצלנו בביה"ס מכיתה א' ועד כיתה ט', אין מנקות. רק לשירותים הגדולים. את הכיתות הילדים מנקים בסוף יום לימודים יחד עם המורות, עד לזמן ההסעות. כל פעם תורנים אחרים.

לפעמים רק מטאטאים ומסדרים, לפעמים שוטפים. לפעמים זה זורם וכיף, לפעמים זה "תיק" מעצבן, לפעמים זה מצחיק עד אבסורד מרוב שזה לא קל להניע ילד לנקות. ברוב הפעמים זו שגרה שנכנסים אליה עם מוסיקה נחמדה והרגלים טובים. הסיפור התרחש כשניצן (שם בדוי) היתה בכיתה ח'.

ביום רביעי אחד ניצן, שהיתה תורנית, היתה בכיתה, ולמרות שהיה הרבה מאד לנקות, היא פטפטה עם חברות,
 ואח"כ פטפטה עם חבר לכיתה,
 ואח"כ קצת השתמשה במקל של המטאטא בתור מיקרופון לשירה,
 ואח"כ בתור בן זוג לריקוד,
 ואח"כ עוד קצת פטפטה.
 היא צחקה ונהנתה ונראה שעבר עליה זמן ממש נחמד.
במשך כל הזמן הזה, מדי פעם אמרתי לה – "ניצן, את צריכה להתחיל לנקות, יש הרבה עבודה". "ניצן בואי תעזרי לי כאן", "ניצן מה קורה היום?", "ניצן, קדימה לעבודה". בדרך כלל ניצן ילדה שמאד יודעת לעזור. 
הייתי אחרי יום ארוך, ושיעור שהשתמשנו בו בהרבה חומרים, והיה הרבה לנקות. למרות שהשתדלתי להמשיך ולבקש בנעם, מבפנים התחלתי להתחמם.
ניצן המשיכה בעיסוקיה וגם צחקה הרבה. היה קשה לעצור את הצחוק שלה. בהתחלה גם לא רציתי "להשבית שמחות" אבל הייתי ממש צריכה את העזרה שלה.  בשלב כל שהוא, כבר רתחתי מבפנים.
איך היא לא רואה אותי?! איך יכול להיות מצב שאני מבקשת כל כך הרבה פעמים והיא לא נרתמת לעזרה, כשאני יודעת שהיא ממש יכולה? והיא גם יודעת שזה חלק מהמחויבות אצלנו - תורנות של סוף היום.

ופתאום - אח שלה בא לקרוא לה. אמא שלה מחכה בחנייה, הם ממש ממהרים והיא צריכה לבוא מיד. הופ - נעלמה! עוד צעקה לי שנייה לפני זה "באאאייי" משועשע, נופפה לי לשלום והלכה.

נגמר.

נגמר?

המשכתי לנקות בעייפות רבה והלכתי הביתה.

יום למחרת בשמונה בבוקר פגשתי אותה שוב. בהפסקה ניסיתי להגיד משהו על אתמול והיא ענתה לי :"אמא שלי באה לקחת אותי מה את רוצה ממני?" ניסיתי להסב את תשומת ליבה לזמן שבוזבז לפני שנסעה והיא נפגעה וענתה בגסות שהיו עוד תורנים.
נכון, היו, אבל יש הבדלים גדולים ביכולות של ילדים, גם בתורנות בדיוק כמו במתמטיקה, ויש ילדים שאפשר יותר להיעזר בהם וכאלו שפחות. כשניצן רוצה, היא יכולה מאוד לעזור, והייתי זקוקה לה. מצד שני, היא באמת לא אשמה בכך שאני נשענת עליה וזכותה להיות ילדה. הבנתי שאין עם מי לדבר והמשכתי הלאה.
אבל האמת, שלא בדיוק המשכתי הלאה, וגם לא בדיוק הבנתי את זה. מתחת לפני השטח הייתי טעונה וזה המשיך לבעבע בתוכי באופן בלתי נראה ובלתי מורגש כמעט.

שבוע אחרי זה, היה רגע של קסם בכיתה, שבו הקראתי יומני מסע. יומנים אישיים שילדים כותבים בעקבות ספרים - לא על הספרים אלא על דברים שעלו בילדים בעקבות הקריאה.
מבחינתי, הילדים מסכימים להיות במלוא עצמתם ולפעמים בפגיעות שלהם. להקריא משהו פנימי, פרטי, רגיש, נוגע ופורט על נימי נפשי. כמה אני אוהבת את הרגעים הללו בכיתה. גם הילדים אוהבים את הרגעים הללו. אלו רגעים קדושים כמעט. בכיתה נוצרת אוירה מאד קרובה.
הסתיים השיעור.

 אני נכנסת לשירותים לרגע. מתוך השירותים אני שומעת שבינתיים במבואה, ניצן לועגת לאחד הבנים על מה שהרגע הקראתי מתוך דבריו, מחקה אותו ואומרת בקול ציני שהיא לא ידעה שהוא כזה רגיש.
בלי לחשוב לרגע, יצאתי מהשירותים כמו חיילת נאמנה, להציל את המולדת. להציל את קודש הקודשים. להציל את הילד!

"מה את עושה?! למה את מדברת אליו ככה? את חורגת כרגע מכל ההסכמים שלנו ולעולם לא נוכל להקריא יומנים בכיתה!"
הילדה הייתה מופתעת שככה הגחתי פתאום מהשירותים.
"אוי את לא מבינה כלום. אני סתם צוחקת איתו, הכל בצחוק"
ואני, לא מקבלת את זה ועונה לה, כועסת. היא כועסת חזרה שמה אני בכלל מתערבת ביחסים ביניהם ואני עונה לה שזה לא היחסים ביניהם אלא האמון בכיתה והיא כועסת ואני כועסת ואני הולכת משם.

יותר מאוחר, הילד בא להגיד לי תודה שהתערבתי. אכן זה לא היה לו נעים, אכן זה היה כאילו בצחוק, אבל אותו זה לא הצחיק, הוא רק עשה את עצמו.

הייתי חייבת להתערב. זה היה נכון, וזה עדיין נכון מבחינתי.
אבל העוצמה? מה לגבי העוצמה? העוצמה שכל כך הפתיעה את ניצן.
בדרך כלל אני לא צועקת על הילדים והכעס הגדול שהיא הרגישה ממני היה כנראה כי היא פגעה, באמת, בציפור נפשי - לעג ליומני המסע. אבל הכעס שיצא עליה, כלל גם את יום רביעי שעבר והתורנות, את התסכול הגדול שחשתי כשבכלל לא יכולתי להסביר לה לא את מה שהיה וגם לא את מה שקרה עכשיו. תהום נפערה בין שתינו.

עכשיו שתינו רתחנו אחת על השנייה.  

עברו ימים בכיתה ולא דיברנו אחת עם השנייה. רק מה שחייבים. היא עשתה עלי חרם, ונראה שגם אני עשיתי עליה.
אחרי כמה ימים הבנתי שהיא כועסת עלי, כי העוצמה שבה דיברתי אליה הייתה חזקה מדי. הבנתי שהיא נפגעה ממני. הבנתי שאני המבוגר  ואני אחראית למה שקורה. אם אמשיך בכעס שלי, לא ישתנה שום דבר ואף יחריף כנראה בנקודה הבאה שבה היא תיפול. הבנתי שאני היא זאת שצריכה לגשת אליה ועדיין לא הייתי מסוגלת.
ידעתי שכל עוד אדבר איתה ואני עדיין כועסת, רק רע יצא מזה. אני חייבת לדבר איתה אך ורק אחרי שאצליח להתנקות מהכעס. פעם מחנכת מביה"ס אמרה לי בשיחה: "יש בי כעס, והילד הזה מוציא אותו ממני." איזה משפט מדהים! כל כך שונה מהמשפט - הילד הזה מכעיס אותי. הוא לא בסדר.

כן, יש בנו כעס, והילדים מוציאים אותו. הילדים הם רק ילדים, מנסים גם הם לשרוד בעולם, מתנהגים כמו שילדים מתנהגים. השינוי חייב לבוא מאיתנו.

שבועיים לקח לי לבוא ולהגיד לה שאני מבקשת שתישאר בסוף היום כי אני רוצה לדבר איתה. היא התחילה להתנגד, אז אמרתי לה שאני רוצה להתנצל. זה הרגיע אותה. הסכימה לשיחה. בסוף היום (אחרי שרדפתי אחרי התורנים) יצאנו החוצה.
אמרתי לה שאני מבינה שכעסתי עליה חזק מדי, ושפגעתי בה. לא התחלתי להסביר כלום בשלב הזה. רק רגע אחד להיות איתה בכאב שלה, שספג כעס גדול ממני. ספג משהו לא הוגן. אני באמת מאמינה שילד לא אמור ולא יכול להכיל כעס של מבוגר. זו עוצמה גדולה מדי לגוף הקטן שלו, גם אם הוא כבר בכיתה ח'. גם אם כעס כן, זעם בטוח לא.. כנראה באותו יום כבר היה בי לצערי זעם שיצא עליה.

 כשהיא שמעה את התנצלותי, היא התחילה מיד לבכות, ואמרה לי מיד שהיא יודעת שביום רביעי ההוא, עם התורנות, היא הייתה לא בסדר. היא פשוט לא הייתה מסוגלת להיות בתורנות, כי היא נפגעה ממני באותו שיעור.
 וואו! את זה לא ידעתי.
המנהלת נכנסה באותו יום לשיעור ואמרתי לה שכמה איחרו, כולל ניצן,  אבל זו  הייתה טעות. היא לא הייתה בין המאחרים.
 מזה היא נפגעה ממני.
זו הסיבה שהיא לא שיתפה פעולה בתורנות.

כמה עדינים החיים של הילדים. העדינות הזו היא עובדה. אם לא נתחשב בה, נפסיד אותם. וזה מה שקרה לי באותו יום, ואני בכלל לא ידעתי.
לגבי היומנים, היא באמת אמרה את זה בצחוק והופתעה לגלות שהילד דווקא נעלב. היא הבטיחה לשים לב יותר.
זה היה קתרזיס. שתינו התנצלנו, שתינו הבנו מה קרה והבטחנו להיות בקשר קרוב כדי לשים לב כשיש פגיעה. בדיעבד, אני יודעת שהשיחה הזו קרבה בינינו מאד וכמעט לא היו עניינים קשים אחריה. להיפך, התקרבנו אחת לשניה ויכולתי לעזור לה בכל מיני דברים בינה לבין עצמה ובינה לבין האחרים. זה בהחלט היה משבר שגרם לצמיחה.

אני יודעת את זה כבר הרבה שנים, אבל בתוך הסיפור הזה שכחתי מזה. כשילד לא משתף פעולה, אחרי שאני בודקת אם הוא בכלל יודע לעשות את מה שאני מבקשת, (סיפור הבצל שסיפרתי כאן), ואחרי שאני רגע מבינה לליבו שקשה לו (סיפור הנעליים), אני בודקת: האם נפגעת ממני ממשהו?
כל כך הרבה פעמים התשובה היא כן. רק כי לא נתתי לדבר בשיעור, או כי הערתי לתחושתו יותר מדי, או כי אמרתי שהיא איחרה והיא לא איחרה לשיעור.
בדרך כלל אני מצליחה להתנצל מיד ולהבטיח שאנסה לשים לב. הפעם- שכחתי! לא עלה בדעתי שהיא לא משתפת פעולה בתורנות כי בעצם היא נפגעה ממני. הצחוקים שלה תעתעו בי ולא הבנתי שהכל הצגה.
שתינו סלחנו אחת לשנייה, ואז גם אמרתי לה ששתינו צריכות לסלוח כל אחת לעצמה על הטעות שהיא עשתה. לפעמים לא קל לגלות שאת בסך הכל בן-אדם וזה אומר שאת עושה טעויות.

החיים מרתקים.