זיכרונות של מורה

אני זוכר תלמידה צנומה מאוד, נחבאת לתוך עצמה, מבוהלת מהעולם, חוששת מאנשים. כתכשיט יקר ומוזנח פגשתי אותה. היא ביקשה ללמוד פיזיקה ומתמטיקה בכדי ללמוד רפואה. היא התעקשה להבין מהי נגזרת שנייה ומהי הגאונות של איינשטיין ואני חפצתי רק להציל אותה מעצמה, לתת לה עוד כלי להתבונן על עולם שיכול להיות בעדה ולא נגדה. היא הראתה לי תרגילי בית שפתרה ואני הראיתי לה שיש סביבה עוד תלמידים. היא שאלה אותי שאלות בווקטורים ואני עניתי לה מי בכיתה רוצה וצריך את עזרתה. היא ביקשה לדעת מהן השאלות במבחן הבגרות ואני ביקשתי לדעת מה הם החלומות שלה. היא רצתה להיות כמוני, יודעת הכל ובטוחה בעצמה ואני הדרכתי אותה להיות כמוה ולשמוח בכך. אני זוכר שהיא צמחה לנגד עיני בשנה אחת, הקושי של המתמטיקה והפיסיקה התלפף עם הקושי שלה להכיל את העולם ואת האנשים שבו והדרכים לפתור משוואות הצטלבו עם הדרכים לקבל את עצמה ולבוא בחברה. שנים אחר כך פגשתי אותה במקרה ברחוב בירושלים. היא הייתה בוגרת, שלמה, שמחה. ניסיתי לזכור באילו שאלות באנליטית היא התקשתה ולא הצלחתי.

אני זוכר תלמיד בועט. הגיע להשלים בגרות במתמטיקה חמש יחידות בכדי ללמוד הנדסה. לא נותן אמון באיש, חושד שכולם נגדו ונוכח בכך שוב ושוב. ציניקן, דורש את מה שמגיע לו. הוא הרי שילם ועכשיו בבקשה שאלמד אותו כמו שצריך. בשבועות הראשונים הוא מביט בי כמי שבוחן סחורה בשוק. במקום לשאול שאלות במתמטיקה הוא מאתגר אותי ושואל למה אני עובד לפי הסדר הזה ולא אחרת, למה אני נותן שיעורי בית באופן מסוים ולמה אני לא עונה לכל שאלה שלו. הוא בטוח שאני מרמה אותו, רק שעדיין אינו יודע איך. בדרך כלל אני לא עונה לו. אם תרצה להיות מורה זה עניין אחר, כרגע עשה ושמע. ואז בשעת מבחן בכיתה, הוא מבקש לכבות את המזגן. חם וחמישים תלמידים אחרים מנסים להתרכז. אני מציע לו לעבור למקום אחר בכיתה והוא מסתכל עלי בזעף ונותר בכיסאו. הוא מבקש שוב ומסורב שוב. ואז הוא קם ניגש למתג המזגן ומכבה אותו. אני מופתע וכועס ובתוך עשר דקות הוא יושב אצל המנהל שמציע לו אחת משתיים - לעזוב ולקבל את כספו או להיכנס לשיעור ולהתנהג לפי הקודים שהמורה קובע. הוא מחליט לחזור לכיתה. איש צעיר בן עשרים ושלוש, מר, זועף, מובס. הוא נשאר בסוף השיעור לדבר איתי. "עכשיו בטח תתנקם בי", הוא אומר לי ורוחו שפופה, "אני תמיד נדפק". שאלתי אותו אם ברור לו שהוא צריך להתנהג לפי הכללים שהגדרתי בכיתה: לא אוכלים בזמן השיעור, מותר לשתות, המזגן בשליטתי בלבד ועוד כמה חוקים. הוא אמר שברור לו לגמרי ושהוא מצטער על מה שקרה. אמרתי לו שיש חוקים שאני לא מדבר עליהם בכיתה, כי הם מיועדים לי ואחד מהם הוא להיות בכל רגע בעד התלמידים שלי, למענם ובשבילם, גם אם זה דורש להתעמת איתם. הוא התחיל באותו רגע במסע הארוך שלו לנתינת אמון באנשים ולהפסיק לדקור את כולם ואת עצמו. שמרנו על קשר במשך כמה שנים והוא שיתף אותי בהצלחות שלו בנתינת אמון ושיתוף פעולה עם אנשים. ניסיתי לזכור על מה היה המבחן ההוא, שבו התחיל הסיפור עם המזגן, אך לשווא.

אני זוכר תלמיד מבריק, מוכשר וחייכן. הוא היה בשנות העשרים המאוחרות לחייו, כבר עם קריירה של קונדיטור וחיים מורכבים ולא פשוטים מאחוריו. הוא היה נשאר בסופי השיעורים, מאוחר אל תוך הלילה, לעזור לכל שאר התלמידים. "למה אתה לומד מתמטיקה חמש יחידות לבגרות?" שאלתי אותו, והוא ענה לי שהוא חייב להוכיח לעצמו שהוא שווה. זה היה מוזר כי הוא העמיק להבין יותר ממורים שהכרתי, ופתר במיומנות ובקלות תרגילים מורכבים מאוד. אבל לא המשכתי לחשוב על זה. לאחר חודש וחצי ערכתי מבחן גדול ומקיף. הוא הביט בטופס ולא רשם כלום והבעת פניו הפכה זועמת. לקחתי אותו החוצה לברר מה העניין. "אני פשוט יודע שלא אצליח. ככה זה במבחנים - אין לי סיכוי. תמיד קרה ולעולם יישאר כך." ביקשתי שלא ימשיך לענות את עצמו מול הטופס והוא הלך הביתה. השבוע שלאחר מכן היה מסויט מבחינתו - הוא כעס על כולם, הפסיק לעזור לאחרים, ישב לבד ומבטו מזרה אימה. ישבנו לדבר והוא סיפר לי על חייו הלא פשוטים, על המצוקות שלו ועל כך שהוא לא מופתע כי אלו הם חייו – תערובת של בדידות, זעם וכישלונות במתמטיקה. אמרתי לו שזה ממש קשה לחיות כך ואני מבין אותו ושלצערי אני לא מבין גדול בנפש ובריפוי פצעים כאלו. ישב מולי אדם מובס בידי עצמו." רגע", אמרתי לו. "אני לא פסיכולוג, אבל יש לי כלים של מורה והם מאוד רחבים. אני אפעיל את כל הידע שלי, המיומנות, היצירתיות, הקשרים והחברים שלי ואתאים את ההוראה שלי אליך. אתה מוכן להצטרף אלי לניסיון?" שאלתי אותו. הוא הנהן. עברו מאז כמה שנים ולפני כחודש פגשתי את אותו תלמיד חכם וחייכן. הוא מכין עוגות להנאתו, לפרנסתו הוא מלמד מתמטיקה בכמה מקומות שונים ובדרכים שרק הוא יודע. אני מנסה להיזכר מה הוא ביקש ללמוד במתמטיקה ומבין שהוא ביקש ללמוד על עצמו דרכה.

--

נכתב לכבוד הכנס השנתי של ברנקו וייס, כנס הוראה מחנכת, שעסק בחינוך בעזרת ידע