נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
בס"ד
לא צריך לחכות לאדר ופורים בכדי לדעת שכל אחד מאיתנו מחזיק בבית שלו מלאי מפוצץ במסכות. כשאתה מגיע לבוס שלך, אתה תיקח את מסכת ה'נופת-צופים-לשרותך-אדוני'. בבית, עם האישה והילדים, בדרך כלל תשקיע פחות ותזרוק על עצמך את מסכת ה'אבא-חזר-מותש-מהעבודה-בחייאת-תניחו-לי'. כשאתה נפגש עם ההורים שלך, אתה אוהב להריח בכל פעם מחדש את מסכת ה'אמא-אפשר-עוד-טיפה-צומי-לילד-הקטן-שבתוכי'.
מעבר למסכות האישיות, יש גם מסכות כלליות. אוניברסליות. אחד המוסדות הידועים בעולם הנוהג לספק מסכות כאלו הוא בית הספר: בתור מוסד מוכר ומכובד, בית הספר יודע בדיוק איזה מסכה הוא דורש מהתלמידים שלו.
האורך קבוע מראש. הצבעים. המרקם. בכדי לגוון, מציע בית הספר כמה וכמה סוגי מסכות: יש את המסכה ההומנית. יש את המסכה הריאלית. יש את מסכת האלו שצריכים קצת עזרה בלסדר את המסכה כך שתשב להם טוב על הפנים. אבל למרות הכול, יש כאלו שמסכות לא באות להם טוב והם מתעקשים ללכת עם הפרצוף הטבעי והאמיתי שלהם. רק מה, מאחר שכל הסביבה שלהם עוטה מסכות והם היחידים שהולכים טבעי, הם מעוררים המון רעש וקשה להישאר אדישים למראה ההתנהגות שלהם.
הבעיה מתחילה מכך, שלפעמים אין ברירה וגם התלמידים האלו, שאוהבים את המראה שלהם טבעי, חייבים לפי החוק לענוד מסכה אחת משלהם.
אז הם נשלחים למחסן המסכות ומחוייבים לבחור אחת. וכך הם מוצאים עצמם, מודדים אחת אחת ומחפשים משהו מתאים. בסוף, הם רואים בתחתית המחסן איזו מסכה חדשה יחסית, שמבטיחה 'נוחות מרבית ובכלל לא לוחצת'. הם מרימים אותה, נעמדים מול המראה ומנסים לענוד אותה.
בתור מחנך, יצא לי להכיר טיפוס כזה, שבשום אופן לא רצה לחבוש מסיכה עד שהיה חייב. תמיד בבית הספר אנשי המסכות הסתכלו עליו מוזר אבל זה לא הפריע לו, כי הנער הזה ממש אהב את הפנים שלו.
בוקר אחד, בפורים, חיפשתי את הנער הזה אבל התברר לי שגם הוא נאלץ לחבוש מסיכה. כמובן ששאלו אותו אם הוא רוצה ללכת על המסכה ההומנית או הריאלית או מהסוג שצריך עזרה בלסדר על הפנים.
נער אחד חבוש מסכה, סיפר לי שהנער ניסה להתחמק, ואמר להם ש'"המסכה של הפנים שלו דווקא יושבת עליו יופי והוא ממש אוהב אותה", אבל ה"הם'' שם, לא צחקו. רק דחפו לו את המסכה.
ניסיתי בכל זאת לאתר את הנער מבין מאות הנערים שחבשו את המסכות, אבל לא הצלחתי. כולם נראו לי אותו הדבר.
עד שבשיעור נתקלתי בנער שכל הזמן ניסה להסיר את המסכה שלו. לא הבנתי מה נסגר ולמה הוא לא יכול להיות כמו כולנו. גם המסכה שלי לוחצת, האם זוסיבה להוריד אותה? ההתעסקות התמידית שלו עם המסכה עשתה רעש בכיתה, וכל המסכות הופנו אליו.
נאלצתי להתרות בו: "תקשיב טוב! עוד פעם אתה מנסה להוריד את המסכה שלך ולהיות שונה, ואני מוציא אותך החוצה מהכיתה".
הוא הבין את המסר, עזב את המסכה והמשיך ללמוד. כמו כולם.
אולם בזמן שכל שאר המסכות עשו את המטלות שהמסכה שלי הטילה עליהן, שמתי לב שמידי פעם, הוא בדק שאני לא מסתכל, ומתחת לשולחן הסיר את המסכה שלו ושוב חשף את הפרצוף האמיתי שלו.
הסתכלתי עליו: הוא כתב משהו בהתלהבות. עיניו מרוכזות. כל כולו חי ונושם את הכתיבה שלו. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מרוכז ומלא בתשוקה לבצע משהו.
החלטתי לשתוק ולא להפציר בו בתקיפות לשוב ולחבוש את המסכה. בהפסקה הסתכלתי על מה שעשה: זה היה דף עם צורות גאומטריות מורכבות ומרהיבות, שהתמזגו לצורה אחת הגדולה מסך חלקיה. התלמיד הזה התקשה מאוד בשיעורי חשבון, נדהמתי מהרמה ומהמורכבות של ה'יצירה' שלו.
אח"כ ביקשתי ממנו את הדף. כל איש חינוך שראה את רמת הגימור התלהב ולא האמין שהוא נוצר בידי תלמיד ולא בידי אומן מקצוען.
בשיעור הבא כבר הייתי חייב לדרוש ממנו שוב פעם להחזיר את המסכה שלו ולהיות כמונו. כמו כולם.
רק זה מה שחסר לי: שעוד מסכות ילמדו מהמסכה הזו.
הוא חבש בחוסר חשק את המסכה שלו. בפעילות הבאה שהבאתי לכיתה, עודדתי אותו וביקשתי ממנו שיעשה את המשימה באותה ההתלהבות שבה יצר את היצירה המושלמת שלו.
אבל הוא רק הנהנן לי מבעד למסכה ונדמה לי שראיתי שם עצב גדול
ודמעה אחת שהצליחה לזלוג בין הדפנות המרובעים שלה.
