איך הפסקתי לשמוע "אני לא יודע" בכיתה

10089
איך הפסקתי לשמוע

כמנחה קהילות מורים לומדות במסגרת ה"חממה הפדגוגית", צפיתי לא מזמן בשיעור מצוין של מורה למדעים בחטה"ב. נושא השיעור היה מעניין, המורה שאלה שאלות פוריות, התלמידים הראו עניין והפעילו יצירתיות וחשיבה מסדר גבוה. בקיצור, "למידה משמעותית".

נשמע נפלא, נכון?

למרות כל זאת, המורה שלימדה את השיעור חוותה תסכול בשיעור, כששמעה שוב ושוב את אותם התלמידים מביעים עמדה, זורקים רעיון ושואלים שאלות. במהלך השיעור היא אף העירה, "אני שומעת את אותם תלמידים" והזמינה אחרים להשתתף, מתוך הידיעה שתלמידים שמתנסים, משתתפים, טועים וחווים משוב על כך, הם התלמידים בעלי גרף הלמידה הגבוה ביותר.

אז איך מייצרים מצב שבו כולם פעילים בלמידה? במאמר אציע טכניקת הוראה שיכולה לעזור.

 

ראשית נצפה בסרטון של מורה מומחית, המורה אירנה:

 המורה אירנה, ערוץ 8

 אין ספק שזהו קטע מרתק ומקסים של מורה מעולה ומעוררת השראה, וכמובן שמה שאירנה עושה כמורה הוא ייחודי. אין ספק שאנחנו המורים יכולים ללמוד ממנה כמה דברים, ולהחיל אותם בכיתות שלנו. למעשה, אירנה מבצעת טכניקה פדגוגית, שמורים רבים מכירים ומבצעים בשיעורים שלהם, אך אירנה עושה זאת במומחיות, במיומנות ובביטחון רב.  

הטכניקה נקראת "אני פונה" (כינוי שהמציא המורה למתמטיקה שראל אייבר) ובאנגלית cold call. הטכניקה מתוארת בהרחבה כטכניקת הוראה אפקטיבית וחשובה בספרו של דאג למוב "Teach like a champion". הטכניקה נלמדת ומיושמת ע"י מורים בקלות ומקבלת בכל רחבי העולם תגובות נהדרות.

"אני פונה" עוזרת להפעיל ולערב את כל התלמידים בכיתה במעגל הלמידה, להפוך את התלמידים הפאסיביים לאקטיביים, ולהפוך אנחנו כמורים לפרואקטיביים מול אותם התלמידים שכולנו מכירים – התלמידים שבאופן קבוע לא משתתפים בלמידה, שמתחמקים מלהתבטא בשיעור ופוטרים את עצמם מלנסות ולתת תשובה עניינית בנוסח המוכר והידוע "אני לא יודע/ת את התשובה", או "לא הבנתי את החומר" וכמובן - "אין לי מושג".

אז נכון, לפעמים לתלמידים באמת אין מושג, אבל כמה פעמים זה באמת קורה? כל מורה (וגם תלמיד) יודע שהתשובה הזו נאמרת יותר מדי פעמים ויותר מדי בקלות ע"י חלק מהתלמידים.

 

כיצד מיישמים את הטכניקה הזו בכיתות?

אפשר לחלק את הטכניקה ל-4 שלבים:

1. איתור:
איתור הוא שלב חשוב שבו מורה בוחר עם איזה תלמיד לתרגל, ובוחן האם התלמיד מוכן להשתתף.

בגדול ניתן לומר שיש 3 מקרים בהם תלמידים לא משתתפים, כאשר בכל מקרה כדאי לנו המורים לנהוג קצת אחרת:

  • תלמידים שמרגישים במצב של חוסר ידיעה, אך לאחר הזמנה מצד המורה בכל זאת יהיו  מוכנים להשתתף ולהתנסות בלמידה.

  • תלמידים שאינם שותפים למעגל הלמידה והשיחה, ומעדיפים להישאר ב"אזור הנוחות" – אזור שבו אין טעויות, הודאה בכישלון ופומביות לחוסר ההבנה שלהם את החומר. במקרה כזה, יש לא מעט תלמידים שנוח להם להישאר "כמשקיפים מהצד", להקשיב לדיון ולא להיות שותפים לו, לטוב ולרע. לרוב תלמידים אלו מרוויחים מעט ממהלך השיעור, מתרגלים לפאסיביות ולא לומדים להתמודד עם כישלון וחוסר הבנה מול אחרים. תלמידים כאלו זקוקים לדרבון ולעידוד מצד המורה, ומאידך לתחושת בטחון שהמורה לא ישפוט אותו על טעויות, אלא  שהמורה "בעדם". אפשר גם לשקף לתלמידים כאלה  שדרך הלמידה שלהם תורמת להם מעט וששינוי בהתנהלות יעניק להם רווחים רבים (לעתים כדאי לעשות זאת בשיחה אישית בסוף שיעור ולא מול כל הכיתה).

  • תלמידים שבשל אופיים הביישני והמופנם יתקשו לתפקד היטב כשכל הכיתה מקשיבה למהלך העניינים ולכן לא כדאי לתרגל אותם מול כל הכיתה, בטח לא בתחילת שנת הלימודים. מניסיוני כמורה, מספר התלמידים הללו קטן מכפי שאנו נוטים לחשוב כמורים, ולעיתים קרובות לאחר שהם רואים רבים מתלמידי הכיתה שותפים לתהליך הנ"ל ולחוסר השיפוטיות מצד המורה והכיתה, הם מתרככים ומסכימים להשתתף.

2. אבחון:
בשלב זה, שיכול להימשך מספר רגעים, המורה צריך לתחקר את התלמיד ולהבין מה התלמיד לא מבין, לא יודע, ולעתים לגלות שהתלמיד כן יודע, אך לא מרגיש בטוח בידע שלו.

האבחון הוא השלב שלוקח את התלמיד מהאזור של "אני לא יודע" לאזור של "מה אני לא יודע". פעמים רבות התלמיד לא יודע שהוא בעצם יודע, ועל המורה להדריך אותו לעבר התובנה שהידע נמצא בתוכו. פעמים אחרות, התלמיד לא יודע את החומר הנלמד ואז זו הזדמנות נהדרת ללמד בצורה פרטנית, מול כל הכיתה, פרגמנט קטן בחומר הנלמד. מורים חוששים להיות במקום הזה כי אז הם מרגישים ששאר הכיתה "תברח", אבל ההפך הוא הנכון. מניסיוני, יש שקט בכיתה ושאר התלמידים כמעט תמיד סקרניים להקשיב ולראות מה יקרה (אם תתרכזו בשאר התלמידים בזמן הצפייה של המורה אירנה , תוכלו לראות זאת בבירור). ולרוב, כאשר תלמיד אחד לא הבין משהו בחומר הנלמד - סביר להניח שיש עוד כמה בכיתה שנמצאים באותו מצב, והלמידה הזו משרתת גם אותם.

שלב האבחון הוא שלב חשוב ביותר, אבל הוא גם השלב שדורש הכי הרבה אימון למורה. לא תמיד קל לאבחן במהירות את מצבו של התלמיד, והדבר דורש מיומנות וניסיון רבים. ייתכן שהכתבה הזאת תעזור לכם בנושא, אבל בנוסף לה יש לומר שחשוב פשוט להקשיב לתלמידים, להאט את הקצב קצת, לשאול את התלמידים שאלות ולהתאמן שוב ושוב מבלי להתייאש.

3. פעולה:
הרעיון הגדול בשלב זה הוא לעזור לתלמיד לעבור ממצב בינארי של או ש"אני יודע" או "אין לי מושג", לאזור של פעולה, כל פעולה, גם פעולה שגויה, שהוא יכול לעשות בתחום הנלמד. המורה מנחה את התלמיד לאזור של ניסוי וטעייה, ותומך בו (אם צריך) ע"י "פיגומים" בחומר הנלמד. חשוב לומר שלעתים התלמיד לא יידע את התשובה הנכונה או את המהלך המלא של הפתרון, אבל הוא עשה משהו, לעתים חלק נכבד עד לפתרון, וחשוב לשקף לו את זה - תלמידים רבים לא רואים ערך בעשייה ללא הגעה לפתרון המלא, ומבטלים את מה שהם יודעים לעומת מה שהם לא יודעים לעשות. אנחנו, כפדגוגים, יודעים שיש לזה ערך וחשוב לשקף את זה. בתמצית, אנחנו עוברים ממצב של "לתת את התשובה" למצב של "לעשות פעולה".

4. חגיגה:
לחגוג את ההתנסות, את הלמידה, את העשייה, את הפעולה. לעתים לחגוג את פתרון הבעיה ע"י התלמיד בעצמו, אך לא בהכרח. גם אם התלמיד עשה פעולה כלשהי, ניתן לחגוג את זה. גם אם התלמיד רק ניסה, ניתן לשקף את אומץ ליבו ולחגוג את זה. חגיגת הלמידה היא הכרחית כי בלעדיה התהליך יכול להחוות ע"י התלמידים כתהליך משפיל, מבייש או שנועד לחשוף את ערוותם ואת חוסר ידיעתם. התפקיד שלנו כמורים הוא להעביר את המסר הנכון של העצמה. העצמה של הלמידה, של הפעולה, של המוכנות ללמוד.

 

כעת צפו שוב בסרטון מתוך הסרט "המורה אירנה", ושימו לב כיצד  היא מיישמת את ארבעת השלבים הללו בצורה נפלאה. היא מזהה את הקושי, מאבחנת שהתלמיד יודע חשבון אך מסיבה כלשהי לא מצליח, היא עושה פעולות שונות (חוזרת על השאלה, בונה פיגומים, שואלת שאלות בסדר קושי עולה), ובעיקר לא מוותרת לו. ולבסוף, הדרך שבה היא חוגגת את הלמידה כמו גם תגובת התלמיד פשוט מרגשות ומעוררות השראה. 

מניסיוני, כמורה שפיתח את הטכניקה הזו עצמאית, ומשתמש בטכניקה הזו כ-15 שנה בהוראה, שימוש בטכניקה הזו יכול לחולל פלאים בלמידה בכיתה. הטכניקה מאפשרת למורים להבין יותר טוב  את מה שהתלמידים הבינו, ולאבחן את מה שלא -  וכאשר מורים מאתרים מה הקושי של התלמידים בהבנת נושא מסוים, הם יכולים לשקף לתלמידים את הקושי, לתקן טעויות בהבנה וללמד בצורה חדשה דברים שלא הובנו כראוי.

בעיקר מייצרת הטכניקה הזו הזדמנות למורה להעצים תלמידים, גם כשהם טועים, להעצים את הניסיון להגיע לפתרון, ולא את הפתרון. התלמידים מבינים שניצבת מולם סמכות פדגוגית, כזו שלא מתכוונת לוותר על אף אחד ולאף אחד בכיתה, ולא מקבלת "אין לי מושג כתשובה", אלא מורה שמייצר מרחב אי-שיפוטי ומבקש להקשיב ולתת תשומת לב לכל תלמיד, מאמין בו וביכולתו ומתכוון להוציא ממנו את מקסימום היכולת שבו. מרגע שהתלמידים מרגישים זאת, תרבות הלמידה בכיתה משתנה לחלוטין.

הסרטון הבא מהווה תקציר למאמר ולטכניקה, דרך אנימציה נחמדה ומאירת עיניים. מומלץ לצפות בסרטון וכמובן, אני מזמין אתכם בחום לתרגל את הטכניקה בכיתות!


התחלתם להשתמש בטכניקת "אני פונה"? ספרו לנו איך הכיתה הגיבה!

 

הדפסת סיפור זה
אמיר דוד

עובד במו"פ להכשרת מורים בברנקו וייס ומנחה מורים במסגרת "החממה הפדגוגית". מורה לפיזיקה.

אוהב ללמד, אוהב אנשים ואוהב ללמוד

אב ל-3 ילדים, כלבה אחת ו-2 תרנגולות