ציונים במבחן – למה בכלל צריך אותם?

9999
ציונים במבחן – למה בכלל צריך אותם?

פעמים רבות נשאלת השאלה כיצד מורים נותנים ציונים לתלמידים: כיצד בונים מבחן כך שישקף את החומר הנלמד, איך בודקים את המבחן או מעריכים עבודות של התלמידים. אבל שאלה שלא נשאלת מספיק ככל הנראה, היא מדוע בכלל אנו בוחרים לתת ציונים. חוקר בשם אלפי כהן החליט לסקור את הספרות המחקרית ולבדוק מהי המוטיבציה של אנשי חינוך לתת ציונים לתלמידיהם.

במחקרו כהן מצא שרוב המאמרים לוקחים כמובן מאליו את הצורך בציונים. רוב המאמרים עוסקים בכיצד לתת ציונים ולא בלמה לעשות זאת. רוב החוקרים יוצאים מתוך התפיסה שציונים הם חשובים, שתלמידים כמו גם מורים צריכים להיות מעוניינים ומודאגים לגבי דירוג התלמידים לפי התפקוד שלהם במטלה. מאמר זה סוקר את ממצאיו של כהן לגבי הסיבות שבגללן הציונים הם כל כך מרכזיים בבית הספר. 

 

אז למה אנחנו עוסקים בציונים?

1. על מנת למיין ולדרג
המוטיבציה הראשונה והמשמעותית ביותר של נתינת ציונים למטלות של התלמידים ולתפקודם בכיתה, היא פשוט דירוג של התלמידים ומיונם. הציונים הם ניסיון ליצירת מדרג אובייקטיבי כך שתלמידים והורים ידעו כיצד התלמיד מדורג ביחס לחבריו לכיתה או ביחס לידע ולמיומנויות שהוא היה אמור לרכוש. דירוג זה משמעותי במיוחד במעבר מבית הספר ללימודים גבוהים, שם תעודת הבגרות משחקת מרכיב גדול בקבלה ללימודים.

הבעיה היא שלעיתים קרובות הציונים אינם מדרג אובייקטיבי כלל. למעשה, מורים שונים נותנים ציונים די מגוונים לאותם מבחנים ועבודות, ואפילו אותם מורים נמצאו כי הם נותנים ציונים שונים לאותן עבודות ואף לאותם מבחנים – בזמנים שונים ולתלמידים שונים. זאת ועוד – גם אם נסכים שתעודת בגרות היא חשובה כ"כרטיס כניסה לחיים", ולכן חשוב לתת ציונים בתעודה זאת, לא בטוח שצריך לדבוק בשיטת הציונים, למיין ולדרג תלמידים לכל אורך 12 שנות הלימודים שלהם.

זאת ועוד – במידה ורוצים להבהיר לתלמידים ולהורים מה מצבו של תלמיד ומה עליו לעשות על מנת להתקדם, להשתפר ולרכוש עוד ידע ומיומנויות – ציון רק מעכב ומרחיק אותנו מהמטרה; חוקרים מצאו כי כאשר תלמידים מקבלים ציון – הם מתמקדים בו ולא בהערות ובהארות שקיבלו על המטלה. כאשר אין ציון, אלא רק משוב מילולי – תלמידים, כמו גם הוריהם, קוראים את המשוב ולומדים הרבה יותר ממנו, וכך התלמיד מתפתח בצורה טובה יותר.

 

2. בשביל לעורר מוטיבציה ללמידה
מורים רבים מאמינים כי ללא הרצון להשיג ציון טוב (או לפחות להימנע מציון גרוע) – תלמידים פשוט לא ילמדו, או ילמדו הרבה פחות. זוהי אמונה רווחת; הרי מי מאיתנו לא זקף את אוזניו והחל לרשום מיד כאשר המורה אמרה כי החומר שהיא מלמדת כעת יכלל במבחן?

אז זהו, שמסתבר כי ציונים דווקא גורמים לירידה בלמידת התלמידים; התלמידים שלכם אולי יזקפו את אוזניהם ויתרכזו ב-10 הדקות שמיד לאחר האמירה כי החומר יופיע במבחן, אבל הם יתעניינו הרבה פחות במה שתלמדו כבר באותו הרגע. בהמשך, כבר כרבע שעה לאחר המשפט הנצחי, הקשב של התלמידים ירד ויהיה נמוך משהיה לפני אמירת המשפט.

למעשה, יש לא מעט חוקרים שטוענים כי ציונים גורמים לתלמידים ללמוד משמעותית פחות. חוקרים אלו, הנמנים עם מיטב חוקרי המוטיבציה בעולם, טוענים כי ציונים מעודדים למידה בשל מוטיבציה חיצונית – כלומר עשייה למען פרס או עונש חיצוניים. מוטיבציה חיצונית יכולה לעבוד רק כל עוד יש מקל ו/או גזר, אבל ברגע שהם נעלמים – נעלמת גם המוטיבציה. כך – תלמיד שלומד רק על מנת שלא להיכשל, או רק על מנת לקבל 100 – עלול בהחלט להפסיק להתעניין בתחום התוכן בשניה שבה הוא סיים את המבחן (ועל כך מעידה האמרה הידועה: "אני את הבגרות שלי ב-X כבר סיימתי").

לעומת מוטיבציה חיצונית, עירור של מוטיבציה פנימית – כזאת הנובעת מתשוקה, הנאה ועניין – יגרום לתלמידים שלכם ללמוד לא רק בהווה, אלא גם בהמשך. אם תציתו בתלמידים מוטיבציה פנימית,  הם ילמדו מתוך עניין והנאה ולכן ילמדו טוב הרבה יותר.

וכאן אנחנו מגיעים לחלק העצוב – מחקרים שונים (סיכום של 128 מחקרים שונים) מראים כי כאשר מעודדים אנשים לעשות משהו באמצעות מוטיבציה חיצונית – המוטיבציה הפנימית שלהם קטנה. כלומר, תלמידים שמקבלים ציון בשיעור – אוטומטית פחות מתעניינים בנושא הלימוד. מחקרים שונים הראו כי ככל שתלמידים חושבים יותר על כמה הם יקבלו בעבודה או מבחן, וכן ככל שמורים והורים מבהירים להם כמה הציון במטלה חשוב – כך הרצון שלהם ללמוד יורד. בנוסף, באופן אירוני, רוב התלמידים גם מבצעים את המטלה פחות טוב במצב כזה ומקבלים ציונים נמוכים יותר ממה שהיו מקבלים אם היו לומדים מתוך הנאה וסקרנות.

 

3. על מנת לתת משוב
לא מעט מחקרים מתייחסים לכך שציונים מהווים משוב יעיל לתלמידים כמו גם למורים; כך המורה יודע האם התלמידים יודעים את המידע ורכשו את המיומנויות, האם המורה צריך לשפר דבר בהוראתו או לחזור על נושא מסוים, וכמובן כך התלמיד יודע האם הוא מבין או לא מבין את החומר. זוהי מוטיבציה מצוינת וחשובה מאין כמוה לפי רוב המחקרים. הבעיה היא, שציונים הם פשוט לא דרך טובה להגיע למטרה הזאת.

על מנת לגרום לתלמידים ללמוד ממטלה ולהבין היכן הם עומדים באמת – איפה הם חזקים ובעיקר היכן עליהם להשתפר – אלמנטים של פרס, עונש, דירוג, כישלון והצלחה צריכים להיות מינימליים ומידע מפורט אודות מצב הלמידה של התלמיד/ה צריך להיות מודגש (למידע נוסף). ציון עושה בדיוק ההפך – הוא שם במרכז תשומת הלב את הכישלון או ההצלחה, את הדירוג של התלמיד לעומת חבריו, את הפרס או את העונש על למידתו, ומרחיק מהמחשבה ומהלב את המשוב (ועל האופן בו ניתן להתמודד עם כך כתב קובי שוורצבורד כאן במגזין).  

ציון מספרי לא נותן כמעט כל מידע לתלמיד לגבי מה הוא עשה היטב והיכן עליו להשקיע מאמצים על מנת להשתפר. יתרה מזאת – גם אם כתבתם משוב מפורט, ברגע שיש ציון על העבודה או המבחן – תלמידים מתייחסים הרבה פחות למשוב שכתבתם.

 

דרישה או תמיכה?

לקראת סוף המאמר שלו מביא כהן שתי תפיסות מנוגדות ומעמת ביניהן – האם מטרתם של מורים היא לדרוש מהתלמידים להתפתח וללמוד, או לתמוך בהם כאשר הם עושים זאת? האם מערכת החינוך והמורים נועדו על מנת לקבוע מה כל תלמיד מסוגל לעשות ולדרוש ממנו זאת, או על מנת לנסות ולתמוך בתלמידים בצורה המותאמת אליהם, על מנת שילמדו ככל שיוכלו?

מודל הדרישה מתייחס לתלמידים כאל עובדי מפעל – עליהם לספק תפוקה מסויימת, בהתאם ליכולת שמעריכים שהם מסוגלים לה. כאשר תלמיד לא מצליח – זו אשמתו: הוא לא עבד מספיק קשה או פשוט לא מסוגל.

מודל התמיכה מנסה לתמוך, לעניין ולעורר את התלמידים ללמידה. לפי הגישה הזאת, הערכה מיועדת בעיקרה בשביל המורים והיא אחד הכלים החזקים ביותר שיש ברשותם. ההערכה עוזרת למורים להעריך את סוג התמיכה שתהיה מייטבית לתלמידים, ואז לבנות אותה ולהעניקה לתלמידיהם. ההערכה משמשת כמשוב להוראה – היא עוזרת להעריך ידע קודם של התלמידים, את העניין שהמורה הצית/ה בהם (או שהיה שם קודם), האם המורה הצליח/ה לסייע להם ללמוד את הדברים כראוי, והיכן וכיצד יש לסייע לתלמידים עוד. במודל התמיכה המחנך/ת משתמש/ת בהערכה על מנת לגרום להוראה להשתפר, ואחר כך צופה בתלמידים לומדים ומתפתחים כתוצאה מכך.    

על מנת ללמוד דרכים נוספות להערכה מעצבת במקום שימוש בציונים – אתם מוזמנים להיכנס לכתבות הבאות במגזין: 13 נקודות בדרך להצמחת התלמידים בעזרת הערכה מעצבת; להוציא את המחברת המקומטת מהפח; איך תעבדו פחות ותאפשרו לתלמידים שלכם ללמוד יותר?

 

ואם אתם חייבים לתת ציונים

אומנם החוקרים ממליצים שלא לתת ציונים, אבל בכל זאת – הם מכירים בעובדה כי רבים מהמורים נאלצים לתת ציונים בכל מקרה. לכן הם מציעים בעיקר לגרום לתלמידים להבין שהציונים אינם העיקר ולהפחית מהבולטות שלהם כמה שניתן.

  1. גם אם אתם מוכרחים לתת ציון בסוף השנה או המחצית – נסו להימנע ככל האפשר מנתינת ציונים על מטלות (מבחנים כמו גם עבודות). כתבו הערות מילוליות ברורות ומקיפות ככל האפשר. תלמידים שרגילים לקבל ציון עלולים למצוא עצמם מבולבלים מהשינוי ואף במתח לקראת התעודות והציון שיקבלו בהן. לכן כדאי לשוחח עם התלמידים בפרטיות (ולפעמים גם עם ההורים, שלעיתים קרובות מודאגים מאי קבלת הציונים של ילדיהם), ולהסביר להם פנים אל פנים את רכיבי הציון שהתלמיד/ה עומד/ת לקבל ומדוע התלמיד/ה מקבל/ת ציון זה. הסבירו להם מה הם עשו טוב ומה עליהם לשפר בהמשך. כדאי גם לשלב שיחות באמצע השנה שיבהירו לתלמידים ולהוריהם את מצב התלמיד/ה ללא כל קשר לציון - על מנת שידעו לאן כדאי לשאוף ומה לשמר.
  2. לעולם אל תבחנו תלמידים עם ציון כאשר הם עדיין לומדים את הנושא. זהו החלק ההרסני ביותר לעניין ולהצלחה שלהם. אם אתם חייבים לתת ציון – בחנו ותנו ציון רק לאחר שהתלמידים סיימו לגמרי ללמוד את הנושא. זה כמובן לא אומר שלא כדאי להעריך את התלמידים בזמן הלמידה. חשוב מאוד להעריך אותם כמה שיותר, וללמוד מההערכה על אופן ההוראה שיתאים להם וכן לתת להם משוב לגבי למידתם. אבל המשוב צריך להיות כזה שאינו מדרג, אלא משוב שיתמוך בלמידתם - כך למשל ניתן לראות במערכת החינוך בפינלנד, כפי שתיאר אותה רועי ציקורל (שימו לב למשל לתרגול שפִּיה המורה עושה באמצעות kahoot שבו ההערכה הופכת למשחק).
  3. לעולם אל תתנו ציונים על מנת ליצור דירוג מכוון – אין שום סיבה לנסות במכוון לדרג וליצור עקומה מתוקננת – האידיאל אמור להיות שכולם יצליחו במבחן ואל לנו לתת ציונים נמוכים לתלמידים רק כי יש יותר מדי שהצליחו. ציונים מכל סוג יוצרים מדרג מסוים, מעודדים תחרות, מפחיתים יצירתיות, שיתוף פעולה ועניין, אבל כאשר אתם מבהירים שרק מעטים יכולים להצליח – תלמידים רבים מוותרים מראש כי הם לא תופסים עצמם כמסוגלים להצליח בתחרות מול ה"חכמים של הכיתה". כהן מביא ציטוט ממאמר של מילטון וכותב כך בנושא זה: "העובדה שהציונים של תלמידים מתפלגים בצורה נורמלית אינה סימן להוראה טובה; זה סימן לכישלון: כישלון להגיע וללמד היטב, ללמד את כולם, להעריך היטב, ולהיות בעלי השפעה אמיתית על חיי האינטלקט של התלמידים שלכם"
  4. תמיד הכניסו את המאמץ לתוך הציון עצמו. אל תתנו ציון נפרד למאמץ. ציון נמוך על מאמץ לא מעודד את התלמידים להתאמץ יותר – להפך – הוא מחליש את המוטיבציה שלהם. ובמקרה הפוך – תלמיד שקיבל ציון גבוה על מאמץ, אך ציון נמוך על ביצוע, יתרגם זאת כ"אני פשוט טיפש מדי כדי להצליח". עם זאת, העלאת ציון כללי לתלמיד שהתקשה והתאמץ במיוחד, יכולה בהחלט להפחית את הנזק שעושה הציון להערכה העצמית שלו ולרצון להתאמץ שוב. ולבסוף – זכרו תמיד שהשקעה ומאמץ של התלמידים יכולות בהחלט להיות קשורות להתלהבות שהם מגלים בנושא ולהאם הצלחתם לעניין אותם. 

 

לסיכום חשוב לי להודות כי כמעט כולנו מסכימים היום שתעודת בגרות איכותית היא חשובה ביותר ולכן קשה לדמיין מצב בו תלמידים לעולם לא יעברו מבחנים. עם זאת, לדעתי כדאי לחשוב מדוע יש להכפיף תלמידים לבחינה ודירוג חוזרים ונשנים כבר מכיתה א', במשך 12 שנים; להעביר אותם מבחנים, בחנים ועבודות עם ציון שוב ושוב, כמעט בכל מקצוע, כאשר מזה כמה עשורים מתפרסמים מחקרים שמעידים כי הדבר פוגע בלמידתם.

הדפסת סיפור זה
אור ב. שמש

עורכת מגזין "הגיע זמן חינוך".

פסיכולוגית קלינית מתמחה, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ותואר ראשון בספרות עברית ופסיכולוגיה.