קרוואן שש

5053
קרוואן שש

אמנם השנה השלישית שלי עם תלמידי י"ב רק החלה, אך ההתרגשות כבר גואה. זהו סיפור על שמחה ועצב, על מנוחה וקצב. על בקרים מוארים ולילות סוערים, מזגן מקולקל ועל כמה חבל. סיפור על הורים שלא פגשתי, מחסור שלפעמים לא חשתי, רעיון שלא מימשתי ואופניים שבקושי דיוושתי. סיפור על דמויות שמלוות אותי גם בחופשה, ועל הכוח שנותנת כזו הרגשה. על כך שגם אם הגבול נמוך מהשמיים, יש לנו דמיון שגבוה שבעתיים. סיפור על תקופה של שלוש שנות תיכון, בה אני מנסה ללמד מתמטיקה ולומד על החיים. מוקדש באהבה לתלמידַי.

 

קרוואן שש / גיל ברנד

 

הכל התחיל בקרוואן שש.

עמדתי בכניסה ונשבעתי: "לא משנה מה, לא מתייאש."

עוד לא הכרתי את החיוך שלו ואת הצחוק שלה,

הייתי כמעט על סף בהלה.

מול התחלה חדשה הרגשתי, איך לומר, מתוח.

מהר: טושים ולוח! טוב, בינתיים אני בטוח.

 

"אז הסינוס של הזווית..."

שקט. לפעמים אנשים מבקשים שקט, לא עכשיו.

עכשיו ביקשתי רעש, אפילו רחש קטן,

אולי איזה גמד שיפסע פנימה תוך זמזום פזמון מעודן.

כשלושים זוגות עיניים מולי, שישים בחשבון פשוט,

"אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי?" אמרו חכמים וזו לא טעות.

 

"מי מפחד ממתמטיקה?" - שתיקה.

"מי מפחד ממתמטיקה?" - שתיקה אפילו יותר חזקה.

"שלוש פעמים מי מפחד ממתמטיקה?"

רציתי "כיפאק היי היי היי", דמיינתי שאני נהג בטיול שנתי,

אבל הם לא הבינו ולא צעקו איתי.

הם דווקא כן הבינו – אני לא נהג אלא מורה,

לא סוף המסלול הוא שחשוב, אלא מה שעכשיו קורה.

נשמתי לרווחה, אמרתי תודה בלב,

"כבר סיפרתי לכם שמתמטיקה אני מאוד אוהב?"

"אולי תספר?" מישהי אמרה, "זה אמיתי?" אחר שאל,

וכך בנחת החל להסתובב לו הגלגל.

 

לאט חיבקנו קו ושבר, איחלנו לישרים מקבילים שיפגשו,

ניסיתי להמציא שאלות שאין בספר, מתפלל שיתרגשו.

אפשר להתרגש ממספרים, במיוחד אם מצליחים לפתור,

ואם זה קצת קשה, יש כאן מישהו שישמח לעזור.

 

קרוואן שש הפך גועש.

כבר הכרתי את החיוך שלו ואת הצחוק שלה,

את ההוא שמאחר אך תמיד בכיס לו אמתלה.

עכשיו כן ביקשתי שקט, אפילו רק לשנייה אחת,

כדי להראות שלקצה הלוח, זווית ישרה כמעט.

"אולי תקריא לנו שיר? בבקשה, משהו קצר..."

ואני דווקא רציתי להקריא שיר ארוך ומפואר.

שיר שיקח אותם בספינה אל השמיים,

את הספינה אנווט בשתי ידיים,

בדרך נחלוף לצד עננים ורודים,

שבהם כל הנעלמים בעולם לבושים בבגדים.

אבל אני לא ספן, אני מורה,

שוב התבלבלתי, למה זה קורה?

 

זה קורה משום שהגלגל מסתובב,

ואם להכנס לכיתה אתה באמת אוהב,

אז יום אחד תראה שם שדות,

ויום אחר - כבישים מתפתלים בין גבעות,

יום אחד תנשום שם שמיים,

ויום אחר ממש תחוש מגע של טיפות מים.

תלמידים הם עולם ומלואו, מעין אגדה,

אך כל זאת מציאוּת אם בלב אתה אומר תודה.

"אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי?" זה נכון, אולם לא שלם,

כי החכמים גם תלמידים היו להם,

הם הבינו שהשני חיוני לאחד והאחד לשני,

והרחיבו את המשפט: "וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי?"

 

קרוואן שש הפך למשפחה.

הכרתי היטב את החיוך שלו ואת הצחוק שלה,

כך שאפילו יכולתי לנחש מִשאלה.

לזה שאיחר, עם פרצוף קצת חמוץ,

כמעט נידבתי בעצמי את התירוץ.

אמנם עדיין אהבנו האחד את עצמו יותר מאשר את רעיו,

אבל לפחות השתדלנו לא לקבל דבר כמובן מאליו.

לפעמים ביקשתי שקט, לפעמים העדפתי צעקות,

"והכי חשוב, הכי – אל תפחדו לטעות!"

אז הם טעו ותיקנתי

הם טעו ותיקנתי

הם טעו ותיקנתי

הם טעו ותיקנתי.

קרוואן שש הפך בית-מדרש לטעויות ותיקונים,

בית לְהומור, מספרים וסימנים.

הם טעו ותיקנתי

הם טעו וצחקנו

הם טעו והארתי

הם צדקו.

תלמידים הם עולם ומלואו, מעין אגדה,

אך כל זאת מציאוּת אם בלב אתה אומר תודה.

 

חלפו עוד חמש מאות עשרים וחמישה אלף ושש מאות דקות,

הם עדיין טעו, אבל הרבה פחות.

מדי פעם נכנסתי לשיעור עם כוס קפה,

ואמרתי לעצמי: כמה יפה!

היא עברה לשבת לידו, והוא לידה,

הגלגל מסתובב ואיתו האגדה.

לעומתם הלוח נשאר קבוע, סוג של מצפן,

"סיימו את החישובים ואז אני מוכן להתרוקן."

בתוך המחברות עלו הפונקציות וירדו,

בלילות שישי מועדונים הם מילאו, התביישו ורקדו.

רק כשהגיעה השעה, כמו בסוף שאלה מסובכת,

הבנתי למה יש לנו צבא ולמה צריך ללכת.

יש לנו צבא לא בשביל החצוצרות שבטקסים,

ולא כדי להלחם באירנים או ברוסים.

יש לנו צבא כדי שמורה יוכל להתפלא:

"אני לא מאמין שעוד רגע אתם מתגייסים..."

 

--

תמונת הקאבר של הכתבה הינה באדיבותה של אומנית מוכשרת בשם רבקה ליי

הדפסת סיפור זה
גיל ברנד
מוזיקאי ומשורר, בוגר הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון. מחנך ומלמד מתמטיק​ה ​בתיכון משנת 2009​. בנסיוני לקרב את המתמטיקה אל התלמידים, אני משתדל לפתח אנלוגיות בין עולם המתמטיקה לחיי היומיום ולהציג את הפרקטיות והתועלת שבה, ובכך לעודד סקרנות; לפנות אל עולם הרגש של התלמידים, להעשיר את עולם הדמיון שלהם ולתת להם במה בפני חבריהם; להציג את הדיוק ותשומת הלב שדורשת המתמטיקה​ כערך חיובי​, ובכך לטפח את מושג האחריות; לתת ביטוי לגוון הפואטי והמשחקי שבמתמטיקה, תוך שילוב מוזיקה ושירה. ובעיקר, הרבה אהבה.