למה תלמידים מצליחים ואיך ייתכן שזה (כמעט) לא קשור ל-IQ שלהם?

11852
למה תלמידים מצליחים ואיך ייתכן שזה (כמעט) לא קשור ל-IQ שלהם?

עם יד על הלב – מי מאתנו לא מאמין שכישרון הוא דבר מולד ושחוכמה היא דבר פחות או יותר קבוע? אבל האמונה שהIQ או הכישרונות שלנו מולדים וקובעים האם נצליח או לא מופרכת שוב ושוב בשנים האחרונות. מחקרים מצאו שהכישרונות המולדים שלנו מהווים רק חלק קטן מהסיכויים שלנו להצלחה.

פסיכולוגים, חוקרי אינטיליגנציה ונוירוביולוגים מציעים היום שהסיכוי של תלמידים בפרט ואנשים בכלל להצטיין בתחום מסויים קשור הרבה פחות לכישרון מולד והרבה יותר לסביבה בה הם גדלו, לאופן בו הם תופסים את עצמם, לאיך הם מבינים שמתרחשת למידה ולבסוף – לתכונה אחת שמחקרים מצאו כמנבאת הצלחה.

אנג'לה לי-דוקוורת', חוקרת פסיכולוגיה ומורה בעברה, שמה לב שיש תלמידים שלה שמצליחים יותר ויש כאלה שפחות. היא הופתעה כשהבחינה שההצלחה של התלמידים באתגרים שהיא הציבה בפניהם לא תמיד הייתה קשורה לכישרון הראשוני שהיא ראתה בהם. למעשה, לאחר מבחני IQ לתלמידים שביצעה בתחילת ובסוף השנה - היא גילתה שגם הציונים של הילדים במבחני האינטיליגנציה השתנו במהלך השנה. היא בדקה במחקר וגילתה שהIQ של ילדים ובני נוער יכול להשתנות באופן משמעותי עם השנים.

מה גרם לחלק מהילדים להצליח יותר למרות שהייתה להם נקודת פתיחה פחות טובה ולאחרים להצליח פחות למרות כשרונם הטבעי? ומה קידם את חלק מהתלמידים במהלך השנה ואפשר להם לצמוח ולהראות הישגים מעולים, למרות שהם לא היו התלמידים הכי מבריקים בכיתה? התשובות לשאלות אלה יכולות להיות רבות, ונראה שהן מורכבות מיותר מסיבה אחת. הסביבה של התלמידים ככל הנראה היא אחד הדברים שהשפיעו, המורה חדת האבחנה, חדורת המוטיבציה והמסורה היא ככל הנראה עוד סיבה. אבל אנג'לה הרגישה שיש שם עוד משהו, משהו שהיא כבר יכלה לחוש בקצוות אצבעותיה. היא החליטה לחזור לאוניברסיטה ולבדוק את העניין.

וכך חזרה אנג'לה לאוניברסיטה והתחילה לחקור. היא האמינה שישנה תכונה (שאינה בהכרח מולדת) שגורמת לאנשים להצליח בתחומים בהם הם עוסקים. היא פנתה לספרות והתחילה לקרוא. במהרה היא נתקלה באמירה של צ'ארלס דארווין שעניינה אותה. במכתב לבן דודו הוא סיפר שהוא האמין מאז ומתמיד ש"הצלחה ואינטליגנציה נובעות הרבה פחות מכישרון מולד והרבה יותר מלהט ועבודה קשה". בהמשך נתקלה אנג'לה במחקריה של קתרין קוקס, אחת מהחוקרות שעבדו על פיתוח מבחן הIQ הנפוץ ביותר בעולם. אחרי שנים בצוות הפיתוח, קתרין החליטה לעזוב ולחקור מה גורם לאדם להפוך מכישרוני מאוד בתחום מסויים או אינטיליגנטי מאוד לאדם מצליח במיוחד בתחומו ואף למישהו שיוצר שינוי בעולם. קתרין מצאה שאין מדובר ברמת הIQ או בכישרון, אלא שמה שהבדיל בין מי שהצליח בגדול למי שלא, הייתה הנטייה להתמיד אל מול מכשולים, זמן וכישלונות ולא לחפש ריגושים וחדשנות במקום ותחום חדש.

 

אנג'לה לי-דוקוורת' מספרת על מחקריה בTED

עם המחשבות הללו חזרה אנג'לה לבתי הספר, והחלה לחקור את הצלחתם של ילדים. היא החליטה לבחון ילדים שהצליחו במיוחד בתחרויות איות, וסקרה את התכונות של ילדים שהגיעו לתחרות האיות הלאומית ובמיוחד את המנצחים. במקביל היא בחנה צוערים בקורס קצינים וניסתה לבדוק מי יצליח לסיים את הקורס הממפה והקשה. בשני המקרים היא גילתה שההצלחה הייתה קשורה לכל מיני דברים, אך שהיה סוג מסויים של אנשים שנטו להצליח הרבה יותר - היו אלה הילדים והצוערים שהיו בעלי הנטייה להתמיד בחתירה לעבר מטרות ארוכות טווח, מתוך תשוקה אליהן. ילדים שהיו בעלי התכונה הזאת – של התמדה בחתירה למטרה – ניצחו כמעט תמיד בתחרויות האיות, וצוערים כאלה כמעט תמיד סיימו את הקורס.

אנג'לה נדהמה לגלות שהתכונה הזאת הייתה קשורה הרבה יותר להצלחה מאשר הIQ או הIQ המילולי של התלמידים או הכושר והניסיון של הצוערים בקורס הקצינים. למעשה – הכישרון הטבעי של התלמידים והצוערים לפעמים היה קשור לפחות התמדה ואז לפחות הצלחה... התלמידים והצוערים שעמלו באופן קבוע וממושך לעבר המטרה – היו אלה שהשיגו אותה לבסוף.

אנג'לה וחוקרת נוספת, בשם קלייר רוברטסון קראפט החליטו לקרוא לתכונה שמצאו Grit, על שם גיבורת הספר והסרטים - True Grit – מאטי רוס. מאטי הייתה ילדה בת 14 כשאביה נרצח, והיא החליטה לתפוס ולנקום ברוצחו. מאטי יוצאת למסע חסר סיכוי ומסוכן ביותר ועוברת תלאות קשות, אך ברור לה שלא תפסיק עד שתצליח במשימתה.  

האם Grit הינה תכונה מולדת או כזו שמתפתחת בשל השפעות הסביבה וניסיון החיים? קשה לומר. החוקרות מאמינות שרובה של התכונה נקבע בשל חוויות חיים וסביבה. כלומר – האופן בו אנו מגיבים לילדינו ותלמידינו יכול בהחלט לעצב בהם יותר או פחות Grit.

אז איך אפשר לחזק תכונה זאת בקרב תלמידים? המחקר הזה עדיין בחיתוליו, אבל החוקרות מציעות שחלק משמעותי בפיתוח התכונה הזאת טמון באופן בו אנחנו מתייחסים לילדים ובעיקר kצורה בה אנו משבחים אותם. הן מציעות להתחיל מהעלאת המודעות לתכונה זאת – פשוט להסביר לילדים ולמבוגרים עליה ועל חשיבותה. בהמשך לשבח ילדים על התנהגויות הקשורות להתמדה וחתירה למטרות ארוכות טווח. רוב האנשים נוטים לשבח את התלמידים על חוכמתם וכשרונם, כאשר שבחים על עבודה והתפתחות לעיתים ניתנים דווקא לתלמידים מתקשים. על מנת לפתח Grit נראה שיש לשבח את התלמידים בעיקר על המאמץ שהם עושים, על המוכנות שלהם להתמודד עם מכשולים, על התמדה בעשייה ועל הנכונות ללמוד מכישלון. כך למשל, במקום לשבח תלמידה ב"כמה את חכמה" על ציון בבחינה, כדאי לשבחה על ההקשבה בכיתה והלמידה האיכותית שלמדה למבחן. כדאי גם למשל לשבח תלמיד על האופן בו התמודד עם קושי בהבנת הנושא, על כך שהחליט לא לוותר ולהתמיד בלמידה עד שהצליח. 

כאשר התלמידים שלנו יראו בהתמדה ובמאמץ שלהם חלק משמעותי מההצלחה שלהם ולא כסימן לכך שהם אינם חכמים מספיק או כישרוניים מספיק – כנראה שהתכונה תתפתח אצלם.

מה דעתכם על התכונה החדשה? איך הייתם קוראים לה בעברית והאם תבחרו להסביר עליה לתלמידיכם? ספרו לנו בתגובות!

--

לקריאה נוספת ניתן לפנות למעבדה של אנג'לה לי דוקוורת' שם מופיעים ממצאי המחקרים הרבים שלה. 

 

הדפסת סיפור זה
אור ב. שמש

עורכת מגזין "הגיע זמן חינוך".

פסיכולוגית קלינית מתמחה, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ותואר ראשון בספרות עברית ופסיכולוגיה.