נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
אחד החיפושים הכי פופולריים ברשת הוא "how to". איך להכין עוגת יום הולדת, כיצד להתקין דרייבר חדש למחשב ומהי הדרך המומלצת להקל על תופעות הלוואי של החיסון? נאהב את זה או לא, השאלה החשובה ביותר של דורנו היא לא "מה" וגם לא "למה", אלא "איך". זה לא תמיד היה ככה ויש לתופעה הזאת משמעויות חינוכיות חשובות שמחכות לנו בעידן של אחרי המגפה.
הדור הנוכחי רוצה להבין איך העולם עובד ולהיות מסוגל להתמודד עם אתגריו. הבעיה היא שהעולם מסתבך והבעיות הופכות מורכבות יותר. החל מאיך להתקבל לעבודה מעניינת ומתגמלת והאם אהיה מסוגל לקנות דירה וכלה בבעיות הגדולות, כיצד נוכל להגן על הסביבה, לשמור על הביטחון ולהבטיח מזון ובריאות לכולם. בשביל זה הצעירים של היום זקוקים לידע רב, להבנה מעמיקה ולכישורים מעשיים.
אלא שמערכות החינוך העיוניות שלנו עדיין מכוונות בעיקר לצבירת ידע ולחשיבה מופשטת. המיומנויות המעשיות נחשבו תמיד בעיניהם כפחותות ערך, כמשהו עממי שמקומו בחינוך המקצועי. בבחינת, "אנחנו נלמד אותך חשבון ואתה תלמד את עצמך בהמשך איך לנהל את חשבון הבנק שלך". האוניברסיטאות, גם הן מעלות על נס את ההשכלה ואילו את היישום בעולם האמיתי הן מכנות: הכשרה.
הצעירים בבעיה, כי הם צריכים ידע והבנה, אבל גם כישורים מעשיים. ההפרדה בין תיאוריה למעשה ובין לצבור ידע ולהשתמש בו, היא הפרדה שגורמת להם לנתק ולשעמום. הם לא מבינים מה הרלבנטיות של מה שהם לומדים בכיתה ואיך זה בכלל ישרת אותם בחיים. בתקופת סגרי הקורונה, כשבית הספר כבר לא היה יכול להכריח, רבים מהם הצביעו ברגליים והפער העמיק.
ההפרדה בין ללמוד עכשיו ולעשות אחר כך, גם היא כבר לא עובדת. העידן שבו קודם לומדים כמה שנים ואז עושים את אותו דבר כל החיים, מתחיל לחלוף מהעולם. היום לומדים ועושים תוך כדי, במנות קצרות ובמעברים תכופים. אין ברירה. קצב השינויים מחייב את הדור הצעיר להיות זריז וגמיש. הם מבינים שמי שנשאר במקום יותר מדי זמן, מי שחופר ומתלבט עם עצמו, נותר מאחור ושוקע.
השמרנים שבינינו קוראים לזה 'תרבות האינסטנט', וזה חצי נכון. זה חצי נכון כי יש אזורים בחיים שבהם אנחנו חייבים לדעת את המעט ההכרחי כדי לתפקד באופן יעיל. אלא שבשונה מפעם, האזורים הללו מתרבים ומפתיעים ואי אפשר ללמוד את כולם מראש בבית הספר. צריכים להיות מסוגלים ללמוד אותם במהירות בכל רגע נתון. זו הסיבה שסרטוני ה-"how to" והקורסים הזריזים כל כך פופולריים.
ללמוד איך ללמוד, מהר ובאופן עצמאי, זו מיומנות קריטית לתפקוד היומיומי. אבל כאמור, זה רק חצי מהתמונה. החצי השני נוגע ליכולת להתמודד עם בעיות מורכבות, שדורשות ידע רחב, התמחות מעמיקה ומיומנות משוכללת. אלו הבעיות הרציניות של הקריירה והמשפחה, של החברה והמדינה ושל המדע והאנושות. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתמודד איתן יותר טוב, כל אחת ואחד בתחומו.
מבחינה מעשית, זה אומר שתוכניות הלימודים לא יכולות לעצור בידע, טכניקה וחשיבה מופשטת. אלו מרכיבים חיוניים שאי אפשר לדלג עליהם, כי מי שלא יודע, אין לו על מה לחשוב. כל הניסיונות בארץ ובעולם, לעקוף את הידע בתואנה שהוא נמצא בגוגל, הובילו לתוצאה חינוכית שטחית. לכן צריך לעלות קומה ולהוסיף מדרגה של מיומנויות מעשיות, כדי שהתלמידים יהיו מסוגלים להשתמש במה שלמדו ולהתמודד עם בעיות מורכבות.
זו מדרגה גבוהה. אי אפשר לצפות שהיא תתרחש אם רק נוסיף כמה משימות אורייניות להעשרה בקצה של נושא לימודי מתיש. מניסיונן של מדינות שפוסעות בדרך הזאת כבר שנים, כמו הולנד, קנדה, סינגפור ופולין, חייבים להגיע למסה קריטית, שרק היא יוצרת תנופה ועומק. מדובר בפדגוגיה אחרת, לא כזו שמובילה את התלמידים עקב בצד אגודל, אלא שמעוררת לקפוץ אל המים, להתמודד, לנסות, לטעות ולשפר.
השינוי הזה לא יהיה פשוט בכלל, כי התחנכנו ללמד את ה-"מה" ובאנו לחינוך כדי לעורר את שאלות ה-"למה". כבר מזמן התרגלנו לדרך מסוימת שבה אנחנו מאמינים, חושבים ועושים, אז איך בכלל ניגשים לפתח את המיומנויות של ה-"איך"? כצעד ראשון, ביום שאחרי הקורונה, נהיה חייבים לעכל שהמציאות השתנתה. אז נצטרך להביט בראי כדי לשאול את עצמנו בכנות, מה יותר חשוב, התפיסות שלנו או העתיד שלהם?