נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
בתחילת השנה, החלטתי שעלי להתחיל את השיעורים השנה בצורה אחרת, שונה. רציתי לקיים תחילת שיעור שתתחיל לא רק בהקראת שמות התלמידים ומשפטים כמו "הכניסו את הפלאפונים", "הורידו את התיקים מהשולחן" וכויצא בזה, אלא בפתיחת שיעור שתיצור עניין, תרתום את התלמידים לשיעור ולהקשבה אליי ותגוון את השיעורים.
הרי למידה של 45 דקות ברוטו באופן פרונטאלי, הופכת להיות מאתגרת וקשה הן עבור התלמידים והן עבור המורה. זה נכון כאשר התלמידים בכיתה א' אך לא פחות מורכב ולא פשוט כשהתלמידים הנם בכיתה י"ב, כמו התלמידים בכיתות שלי.
הפיתוי מול הפלאפונים קשה עבורם. בתחרות שבין הסמארטפון על כל אפליקציותיו לבין שיעור ספרות (במקרה שלי), ברור לי שאני מפסידה והפלאפונים מנצחים.
מכאן הגיע הצורך להתחיל את השיעור בצורה אחרת, צורה שתהיה שונה מהלמידה הרגילה שלנו, שאינה קשורה לתחום התוכן באופן ישיר, מתוך תקווה שפתיחה כזו תענה על כמה מטרות חשובות שהצבתי לעצמי:
בעודי מנסה למצוא רעיון לפתיחת שיעור כזו, במהלך דרכי לעבודה, הקשבתי לחדשות ושמעתי על הפגנת הנכים שחוסמים את נתיבי איילון. באותו הרגע, כאבתי את כאב הנכים, שלצערי ממשיך עד היום, והחלטתי כי השיעור הקרוב שלי יחל בידיעה על הפגנת הנכים ובעיסוק במאבקם.
נכנסתי לכיתה באותו היום, הקראתי שמות, לקחתי פלאפונים והודעתי לתלמידים כי מהיום, אנחנו, או יותר נכון הם, ידברו במשך חמש דקות בכל פתיחת שיעור על דברים אקטואליים - נדבר על דברים שקורים בארץ ובעולם, על סוגיות ודילמות. בכל תחילת שיעור, במשך חמש דקות, הם יביעו דעה על נושא שאני אציג בפניהם, כאשר בכל שיעור נעסוק בנושא אחר.
כתבתי על הלוח בגדול:
5 דקות מה אני חושב על: הנכים חוסמים את נתיבי איילון
מאז אותו שיעור ועד היום, בכל אחד מהשיעורים אליהם אני נכנסת, אנחנו מבצעים את "5 דקות מה אני חושב על". במהלך 5 הדקות הללו, התלמידים מציגים את דעותיהם על נושאים מורכבים, דילמות ושאר תחומים שבהם אין נכון או לא נכון, ואין דעה אחת שברור כי היא נכונה יותר מהאחרת.
הדעה שלי לא רלוונטית בדיונים הללו. אני מנדבת מידע רק כאשר אין תלמיד/ה שיכול/ה לעשות זאת וכשאין להם מספיק נתונים להחליט או להביע את דעתם.
במשך חמש דקות, אני רואה איך התלמידים השקטים ביותר, מביעים את דעתם ומרימים יד, כי חשוב להם להשמיע את קולם (מתברר שזה אפשרי).
אני רואה כיצד התלמידים המשועממים, מגלים עניין. איך הם מתווכחים, מחפשים אחרי השיעור עוד מידע באינטרנט וממשיכים את הדיון גם בהפסקה.
התגובות לפתיחת השיעור לא איחרו להגיע; התלמידים ממתינים לפתיחת השיעור ולאותן חמש דקות בכיליון עיניים. אני מוצאת אותם מחכים בכיתה, בהמתנה מלאה בציפייה, בכל תחילת השיעור, וכשאני נכנסת לכיתה הם מיד שואלים על מה נדבר היום. הם לא מוכנים לוותר על הדיון וטוענים כי אלה חמש הדקות המעניינות ביותר.
השבוע הודיעה לי תלמידה כי היא תאלץ לצאת מוקדם יותר מהשיעור, וכאשר הבעתי את אכזבתי, היא אמרה לי "טוב, אבל לפחות לא אפסיד את האקטואליה".
עם הזמן, עברנו לפורמט בו התלמידים הם שבוחרים להביא נושא ששמעו עליו בתקשורת, למשל כתבה שראו בטלוויזיה.
למרות שבתחילה חששתי שבמהרה נושאי הדיון ימוצו תוך חודש או חודשיים, או שהתלמידים יביאו נושאים שאינם רציניים ומשמעותיים, מסתבר שאין סוף לנושאים וכי התלמידים צמאים לדיון משמעותי בנושאים אקטואליים ורציניים ומסוגלים לדיון רציני ומשמעותי בהם.
על מה הספקנו לדבר מתחילת השנה?
כמעט על כל נושא שעולה לכותרות ונראה לי שנוי במחלוקת, למשל על: ההגדרה שמבדילה בין אנשים חזקים לחלשים, על מיזם MeToo#, על שכר הלימוד באוניברסיטה ושכר הלימוד במכללות, על חבר הכנסת יגאל גואטה, על טראמפ, על חוק המרכולים ועל עוד נושאים רבים שלא תמיד הייתה לתלמידי לגביהם דעה לפני השיעור, נושאים שהם לעיתים אפילו לא הכירו לפני השיעור. בשיעורים כאלו תמיד נחמד לראות תלמיד/ה אחד/ת מעדכ/ן/ת את האחרים בנושא בו הם לא מעורים ובקיאים.
לעיתים צריך לעצור את הדיון כי השיחה גולשת, ולעיתים מספיקות חמש דקות. אך תמיד הערך המוסף, בולט לעין. התלמידים יוצאים מהשיעורים הללו הרבה יותר מעורבים ומעודכנים. הם עוסקים באקטואליה, בדעות האישיות שלהם ובעיקר, הם לומדים לחשוב.
גם שיעורי הספרות הפכו להיות מעניינים יותר, משום שהם ממוקדים ומגוונים. התלמידים קשובים הרבה יותר לשיעור ומלאי אנרגיה להתחיל בו.
מבחינתי השגתי את המטרות שהצבתי לעצמי: קל יותר לעבור מאקטואליה ליצירה ספרותית מאשר מההפסקה לספרות, משום שהמוח התאמן במשהו אחר. ההתלהבות של התלמידים גדולה, ועבורם וגם עבורי, יש הנאה מהלמידה.
