מחונכות לפחות – על פערים מגדריים ומערכת החינוך

באחד המערכונים המטרידים של הקומיקאית איימי שומר, רואים אותה מנסה לשחק במשחק צבאי בx-box. לאחר שהיא בוחרת בדמות נשית למשחק, היא עוברת חוויות שונות לחלוטין מבן זוגה שבדיוק סיים לשחק. במקום לעסוק במהות המשחק, דמותה צריכה להתמודד עם קשיים רבים הקשורים להיותה דמות נשית במערכת צבאית שוביניסטית. המערכון, בא להקצין סיטואציות בעייתיות, אך מספיק לקרוא על המתרחש אצלנו כדי לדעת עד כמה הוא משקף מציאות מחרידה.

פערים ביחס לנשים ולגברים באים לידי ביטוי בעולמות התעסוקה, ההשכלה הגבוהה ובוודאי גם במערכת הצבאית. בשנים האחרונות, היה נדמה שקיימת פתיחות רבה יותר לאפשרויות הבחירה והקידום לנשים. אך למעשה, הפערים ואפשרויות הבחירה המוגבלות מוטמעים בתוכנו כה עמוק, עד שיש צורך בבחינה מעמיקה של התהליך אותו עוברים גברים ונשים כבר מילדות. האם יתכן כי אנו חוטאים לבנותינו כבר מגיל צעיר ועוזרים ליצר את הפערים במו ידינו וחינוכנו? האם הדרך בה אנו מחנכים את הילדות שלנו מותירה אותן מבולבלות, תוהות וטועות בסיטואציות רבות בהן הן נתקלות?
נשים העובדות בסביבות הנחשבות “גבריות” מוצאות עצמן פעמים רבות מתמודדות עם חסמים וקשיים ייחודיים ולעיתים נמצאות בעמדת נחיתות מעצם היותן נשים. מחקרים מראים שנשים צריכות להגיע לביצועים גבוהים בצורה משמעותית, רק כדי להיתפס ראויות ביחס לעמיתיהן הגברים. ד”ר הלוורסון מאוניברסיטת קולומביה, הציגה במחקרה טענה כי הקושי המשפיע ביותר על נשים הוא הקושי הפנימי.  כנשים, אנו שופטות את יכולותינו האישיות יותר לחומרה וגם מעריכות אותן בצורה שונה מהותית מעמיתינו הגברים. דבר זה נובע מחוויות שחווינו בתור ילדות, בתוך מערכת החינוך ולעיתים אף במסגרת הביתית, חוויות שגרמו לכך שאנו עלולות לפרש קושי בצורה שונה מבנים. בדרך כלל, בנות מבריקות מאמינות שהיכולת שלהן היא מולדת, ואינה ניתנת לשינוי, בעוד בנים מאמינים שהם יכולים לפתח יכולת באמצעות מאמץ ותרגול. מצב זה נוצר ככל הנראה כתוצאה מפידבקים שמתקבלים מהורים ומורים בגיל הילדות.
אם ננסה לבחון את המצב מנקודת המבט של מערכת החינוך יש לשאול מה בעצם גורם לכך שילד וילדה שמתחילים את כיתה א’ ברמה זהה של חלומות, תקוות, יכולות, אמביציה, הישגים ועוד, יסיימו את כיתה י”ב בפערים לטובת הבנים בכל אחד מהפרמטרים שהוזכרו (מלבד בציונים)?

אם אנסה לרכז חלק מהידע שנצבר ממחקרים, אוכל לציין שלושה גורמי השפעה מהותיים:

1. מה לומדים ואיך לומדים?

רוב כותבי הטקסטים הינם גברים והטקסטים מדגישים בעיקר את הישגיהם ההיסטוריים של הגברים בבניית התרבות האנושית. למעשה, אנו מעבירים מסר לא מילולי שדברים שנעשו על ידי נשים בעולם, פחות חשובים ולכן יש פחות צורך ללמוד אותם.
ומה לגבי שיטת הלימוד? מחקרים מראים כי אצל תלמידים ובעיקר אצל תלמידות ישנה הפנמה טובה יותר של חומר כאשר השיטה הלימודית היא קבוצתית, המייצרת סביבה של שיתופי פעולה ומרחב בו ניתן להשמיע מגוון רחב של דעות ולאפשר שאילת שאלות הבהרה. קיימת גם חשיבות עצומה להדגשת הפרקטיות של כל דבר אותו לומדים – בעולם האמיתי. ישנם ויכוחים בין החוקרים האם בנים ובנות קולטים ולומדים בצורה שונה את החומר, אז לא אתעכב על זה, אך ללא ספק אם דרך לימוד שמקדמת בנות תשים פחות דגש על תחרותיות ומהירות ויותר דגש על עבודה משותפת, בה כל מי שבקבוצה אחראי להבנה של כולם, כל מקצוע יוכל לעמוד בפני עצמו ולא להיות משויך מגדרית (לקריאה נוספת לחצו כאן).

אז אולי הפתרון הוא לשנות את חומר הלימודים? את שיטת הלימוד? למה עדיין צריך להפריד? בואו נבדוק את הסיבה הבאה.

2. גישה לא מודעת של המורה

ברוב המחקרים, כאשר נשאלו המורים אם הם נוקטים בגישה שוויונית בחינוך, הם השיבו כן מוחלט. אך כאשר נעשו תצפיות על הנעשה בכיתה, התגלה כי גישת המורה (זכר או נקבה) שונה ברוב המקרים ביחס לבנים ולבנות בכיתה. בתצפיות, התגלה שכאשר מורים היו צריכים עזרה בביצוע ניסוי או תרגיל כלשהו, הם קראו לבן ב-80% מהמקרים. המסר הלא מודע שעובר לתלמידה – אין לי מה לעשות בשיעור כזה. בנוסף, תלמידות נוטות לקבל משוב על ביצועיהן על בסיס רגשי (את מאכזבת או משמחת אותי) יותר מאשר תלמידים. לעומת זאת, המשוב כלפי תלמידות נוטה להיות פחות אקטיבי - למשל, בעת בקשה לעזרה מהמורה בתרגיל קשה, תלמידות קיבלו את התשובות ברוב המקרים בעוד תלמידים קיבלו דרבון על ידי שאלות מנחות לגשת לבעיה מכיוון אחר. תלמידות בכלל נוטות לקבל פחות משובים מהמורים, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, בהשוואה לתלמידים באותה הכיתה. מורים נוטים לפנות יותר לבנים לשם יצירת דיאלוג ודיון, לשמור איתם על קשר עין ולהגיב אליהם (75% מזמן הדיבור ניתן לבנים, יש למורה נטייה לזכור יותר את שמות הבנים וכדומה). בנוסף, שבירת חוקי הכיתה (למשל לדבר רק בהרמת אצבע) מתקבלת יותר בהבנה אם היא נעשית על ידי בנים מאשר אם נעשית על ידי בנות.  במחקרים היה ניתן להבחין שמורים מקבלים בהבנה פערים בין המגדרים בלימודי המתמטיקה והמדעים וכתוצאה מכך נוטים לדרוש פחות מהתלמידות, או לקבל את הקשיים שלהן כהסבר לוויתור על העמקה במקצועות אלה.

3. גיל ההתבגרות

לקראת סוף בית הספר היסודי, מתחיל תהליך התפתחותי פיזי אצל הנערות ואתו מגיעים אתגרי גיל ההתבגרות. המעבר מילדה לנערה מביא עמו דרישות לא פשוטות, במיוחד בתרבות הנוכחית, המאדירה ומנצלת את מיניותן של נשים צעירות. בעולם המחשיב את הרזון כאלמנט של יופי ומיחס למראה ולחזות ערך מרכזי בשיפוט יכולות הנערה, התעצבות גוף האישה בגיל ההתבגרות מפריע והופך את הביטחון העצמי למודעות אישית שלילית. בתקופה זו, מגיעות בעיות של דימוי גוף ובמקרים רבים גם הפרעות אכילה.
המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים בעיצומו של השינוי הפיזיולוגי והנפשי הזה מטלטל ביותר. זהו מעבר למסגרת חדשה, תובענית, בעלת חוקים חדשים ונורמות חברתיות שונות, והמעבר עלול לגרום לתחושת בדידות, פיזית ורגשית.

אצל בנים, גיל ההתבגרות והתפתחות הגופנית מתרחש כבר אחרי שלב המעבר לחטיבת הביניים ולכן מאפשר להם להתמודד עם כל מעבר או משבר, בזמנו.
למעשה, בנות נוטות לסבול יותר מירידה בתחושת הערך והביטחון העצמי והסיכוי להתקפי דיכאון עולה. פעמים רבות הן משנות את התנהגותן, הולכות עם ראש מורכן וכתפיים שחוחות ולובשות בגדים המטשטשים את התפתחותן הפיזית.

אחוז גבוה של תלמידות בבתי ספר על יסודיים מתלוננות על הצקות או הטרדות על רקע מגדרי מצד תלמידים, כאשר גישת בית הספר אינה מתייחסת תמיד בכובד ראש הראוי לטיפול בבעיה. נערה צעירה תהסס ללמוד מקצוע הנחשב “גברי” כיוון שתהיה בין הבודדות בכיתה ואז קיים חשש גדול יותר להיחשף להטרדות נוספות.
בנוסף, רוב התלמידות והתלמידים בגיל זה יבחרו במקום שמוכר להם, שהם טובים בו, מאשר במקצוע שיתכן ויגרום להם בושה, או יציג אותם באור בעייתי. כיתה בה ישנו רוב של תלמידים תיתפס כמאיימת על תלמידה השוקלת להצטרף אליה, בלי יכולת להתרכז במהות העניין ובמקצוע עצמו. גישה זו מביאה לכך שבנות לומדות להצניע ולהוריד את יכולותיהן כשהן נמצאות בקבוצה מעורבת עם בנים, נוטות לוותר על תפקידי מנהיגות, ולפתח תחושה של מסוגלות נמוכה ביחס לאספקטים שונים בחייהן.

נראה שכשבנים ובנות לומדים ונמצאים יחד, ישנה נטייה להעצים את ההבדלים בינם. ישנה התעצמות מגדרית (אפקט הקוטביות של הקבוצה) שגורם לכך שבנים יחצינו את התנהגותם לפי הקודים הגבריים (boys code) ובנות יחצינו את התנהגותן לפי הקודים הנשיים (girls code), כשהם בקבוצה משותפת יותר מאשר שיהיו בקבוצות נפרדות מגדרית.

שילוב שלושת האלמנטים האלה משדר לתלמידות שלנו מסרים סמויים אך משמעותיים – דברו בצורה רכה יותר, הסתירו רגשות כנים, עצרו את דעותיכן, שימו לב למראה שלכן והחביאו את האינטליגנציה שלכן. כלומר, אנו משדרים להן, אתן “שוות פחות” מהבנים.

אז מה ניתן לעשות?
בחלק השני של המאמר אציג את הפתרון המפתיע שאני מאמינה בו וגם אסביר לכם למה. בינתיים אשמח לקרוא בתגובות את הרעיונות שלכם להתמודדות עם הבעיה.