מה עושים כשילד מסרב לעשות את מה שאנחנו מבקשים ממנו? רעיונות להתמודדות יום יומית

12521
מה עושים כשילד מסרב לעשות את מה שאנחנו מבקשים ממנו? רעיונות להתמודדות יום יומית

 

אלון (שם בדוי) היה תלמיד כיתה ט' בשנת הלימודים ההיא. לימודים לא ממש עניינו אותו. אולי היה לו קשה, הוא טען שלא.

חוץ מזה, בכל יום הוא היה מגיע עם סנדוויץ' מרשים כזה, עם ממרחים מושקעים, בצל מטוגן שאמא מכינה בבוקר, חביתה ופסטרמה. ארוחות העשר שלו היו ידועות בכל הכיתה (אצלנו קוראים לזה חבורה. הכיתה היא המבנה, החבורה היא מי שחי בתוכו).

פעם, כשהיה עליו להכין עבודה והנחתי שהיא לא תעניין אותו ולכן הסיכויים שיעשה אותה נמוכים, אמרתי לו שאני בטוחה שהוא לא עומד לעשות את העבודה (בכוונה, כדי לנסות להזיז משהו). הוא אמר לי שברור שהוא יכין. אמרתי לו שאין מצב. הוא שאל: "מתערבים?" עניתי: "על סנדוויץ' מושקע". שנינו ביררנו בינינו מהו הסנדוויץ' החלומי ויצאנו לדרך.

אני הפסדתי...

אבא שלי נהג לומר כשהיה משחק איתי: "אני תמיד מבסוט. אם אני מנצח אני מבסוט, אם את מנצחת אז אני גם מבסוט".
הפעם הגיע תורי, ואני הייתי מבסוטה שאלון ניצח.

כשהגיע האביב, יצאנו ככיתה לטיול של ארבעה ימים במדבר יהודה. מאחר ובעברי הייתי מדריכת טיולים, אני נוהגת להדריך את הכיתות שלי (מומלץ מאוד למי שהיה מדריך או שיש לו רצון לעשות זאת, אבל זה נושא אחר). באותו טיול הייתי בחודש חמישי של הריון, וביומיים הארוכים האמצעיים של הטיול, מדריכה אחרת הדריכה את הכיתה, ואני נשארתי עם הנהג, ועם ילדים ספורים שנשארו מסיבות שונות גם הם.

באותו יום נשארתי עם שני ילדים בכיתה ט'. נער (אלון) ונערה.
היה יום נחמד מאוד. הלכנו קצת לשכשך בגבי מים קרובים. נסענו עם הנהג למלא מים וגם התקלחנו, וחזרנו לחניון. עדיין היו כארבע שעות "להעביר", עד שהחבורה הייתה אמורה לחזור.

החלטתי שנתחיל ביחד לבשל את ארוחת הערב. בדרך כלל הילדים מכינים את הארוחה, אבל באותו יום היה להם יום ארוך במיוחד, הם טיילו את כל הדרך ממעלה צאלים לנחל משמר, וזו הייתה הזדמנות גם עבורנו לנצל היטב את הזמן, וגם עבורם, להגיע מיום ארוך ולקבל ארוחת ערב חמה (בטיול אנחנו מבשלים על מדורה וישנים בחוץ בשקי שינה).

הסתכלנו בדף תכנון התפריט וגילינו שהיום מכינים מרק בצל. הנערה הביאה שקית מלאה בצלים, כמה עשרות, כדי להכין מרק בצל לחבורה גדולה של חבר'ה רעבים. לקחנו קרשי חיתוך, סכינים והתחלנו לעבוד.

תוך כמה דקות, ראינו שבעצם המצב הוא ששתינו עובדות, ואלון שוכב לו לצדנו.

אמרנו לו: "היי! גם אתה צריך לחתוך איתנו"

והוא ענה: "אני אספר לכן בדיחות".

ואנחנו: "אין מצב שלא תעזור לנו".

והוא: "אני אתמוך בכן".

ואנחנו: "תביא כבר סכין".

והוא: "כל כך נוח לי כאן".

ואנחנו: "תפסיק".

והוא: "אתן לא באמת צריכות אותי, אתן מסתדרות מצוין".

חום המדבר התחיל להשתלב בחום הגוף מבפנים. הרגשתי שאני מתחילה להתעצבן. כשאתה מבקש מילדים לעשות משהו והם לא עושים, זה שומט את הקרקע מתחתיך במידה מסוימת. ואצלנו, לפי אמות המידה שאליהן אנחנו שואפים, העבודה אמורה להיות ביחד. בשיתוף פעולה. לא אחד כנגד השני, לא שני צידי מתרס כלשהו. לא מן מצב של מורים ותלמידים, כשהאחרונים רק מנסים להשתמט והראשונים רק מנסים "לתפוס". זה כזה מן מצב שבעצם גורם למורים כבר לא לבקש כלום מהתלמידים.

 

 

או קיי. קורה פה משהו.

במהלך השנים אימנתי את עצמי לכך, שאם אני מרגישה שאני מתחילה להתחמם, אני עוצרת. אני חושבת. אני לוקחת נשימה רגע. עושה קריאת מצב ומשתדלת לבחור מה לעשות עכשיו. למדתי שבמצבים של התחממות, אם אפעל בלי לעצור, זו כמעט תמיד תהיה התגובה הלא נכונה, הלא אפקטיבית והלא משתלמת. מאד קל במצב הזה לשפוט, להגדיר את אלון כ"עצלן" או "אגואיסט" או "עושה בכוונה כדי להרגיז"....

עצרתי.

מה קורה פה?

אמרתי לעצמי: אני יודעת להפעיל חבורות שלמות, לעתים 40 ילדים וגם יותר, ופה אני לא מצליחה להפעיל שניים? חמישים אחוז מהאוכלוסייה לא נענה לי. מה קורה פה?

יש לי אמונה חזקה שכל הילדים (וכל האנשים) רוצים להיות חלק. אם מישהו לא לוקח חלק במשהו, יש לזה סיבה, ובמקרה הזה כדאי למצוא דרך להגיע אליה. ברגע הזה, ניסיתי לשמור על הראש שלי מלא בסימני שאלה, ולא בסימני קריאה של כעס.

התרכזתי רגע בלחפש את הסיבה. להכניס את עצמי "לנעליים" שלו ולנסות להבין למה הוא לא משתתף.

ואז הבנתי.

ברגע שנחתה עלי ההבנה, כבר לא הייתי צריכה שום דבר. נפתחה הדלת.

"אתה לא יודע לחתוך בצל!" אמרתי בפשטות. "זו הבעיה! בגלל זה אתה לא עוזר לנו. מה הבעיה? אין שום בעיה, אני מיד מלמדת אותך".

לא חיכיתי לתגובה שלו, לא שאלתי אותו. ידעתי שעבור נער בכיתה ט' להודות במשהו שכביכול הוא כבר אמור לדעת, יהיה לא לעניין (בעיניו).

אני יודעת את זה גם מהכיתה - ילד תמיד יעדיף (לא במודע) להראות "שובב", "פרוע", עם "בעיות התנהגות", או לעמוד דקות ארוכות עם המחדד ליד הפח ושוב לחדד-לשבור-לחדד-לשבור את החוד, רק כדי לא להגיע למצב שמישהו (וגם הוא עצמו) יחשוב שהוא "טיפש", "מטומטם", "לא מבין", "אידיוט", כי בעצם לא ברור לו מה לעשות או שהוא לא מאמין שהוא מסוגל לעשות זאת. למדתי שהרבה פעמים צריך פשוט בשקט לבוא לעזור, ואז רבות מהבעיות נעלמות.

לקחתי סכין, קרש, בצל והושטתי לו. הוא היה מופתע ולא הספיק להתנגד.

לקחתי גם אני עוד בצל ואמרתי לו: "הנה, ככה, תראה". הדגמתי לו.

הנערה הסתכלה גם היא בעניין על מה שקורה. ופתאום קראה: "מה פתאום! ככה לא חותכים בצל! אמא שלי לימדה אותי אחרת לגמרי".

מסתבר שגם אני לא יודעת לחתוך בצל. מסתבר שיש עניין עם הבצל שאם בהתחלה חותכים אותו לחצי, בכיוון הפוך לטבעות, ומסובבים, אז בהמשך, החיתוך מתקצר ויש רק כיוון אחד נוסף של חיתוך. טוב, עכשיו שנינו למדנו מהנערה איך חותכים בצל.

ומה קרה אחר כך?

אלון הפך להיות כמכונה-משומנת-היטב. חתך עוד ועוד בצלים, עד שנגמר...

הטיול הסתיים, החודשים עברו, והגיע יום הולדתי. הילדים הכינו ברכות, עוגות ומתוקים למיניהם. ואלון? אלון הכין לי סנדוויץ' מושקע, עם ממרח לתפארת, בצל מטוגן, חביתה ופסטרמה. :)

 

 

 

תמונת הבצל צולמה ע"י און הלפרן

הדפסת סיפור זה
רות סלומון

מחנכת כ- 19 שנה ב"תבנית החינוך המוזהב" במעלה צביה, מדריכת "הכלה" במשרד החינוך. מנסה לעזור לראות את ההזדמנות שבכל קושי, את הרגעים בהם אנחנו המורים יכולים להיות הדמות המגדלת והמעצימה. מאמינה שביה"ס יכול להיות מקום כזה גם עבור הילדים וגם עבור המורים. מלווה קומונה של שינשינים בחוגי הסיירות של הקק"ל.
נשואה ואמא לשניים. אוהבת לטייל, לצייר, לקלוע סלים, לסרוג, לקרוא, ומנסה כל יום להתקדם עוד קצת.