שינוי מקצה לקצה - זה יכול להתחיל היום! על הכוח של המורה לשנות את המציאות

13140
שינוי מקצה לקצה - זה יכול להתחיל היום! על הכוח של המורה לשנות את המציאות

את שיר (שם בדוי) פגשתי לראשונה כשצפיתי בכיתה שלה בסיום השנה הקודמת, כשהיא היתה בכיתה ז'. התמונה שראיתי הייתה כזו: שיר מפטפטת ומפריעה, לא קשובה, לא עושה מה שנדרש. המורה מבקשת ממנה לצאת. שיר מסרבת. המורה מבקשת שוב לצאת, שיר מסרבת. המורה לא ממשיכה עד ששיר לא יוצאת. חלק מהילדים מתחילים לצעוק עליה שתצא כבר, חלק מבקשים מהמורה לוותר לה. שיר יוצאת מהכיתה. בדרך היא מעיפה מהשולחנות שנמצאים בדרכה קלמרים, מחברות, עטים. מגיעה לדלת, יוצאת בטריקה. נהיה שקט. אפשר להמשיך בשיעור. אפשר להמשיך בשיעור?

שיר היא ילדה מאוד כריזמטית. מורה אחת סיפרה לי שבאמצע השיעור, כשהיא לימדה משהו, שיר אמרה שזה לא נכון, זה לא ככה. המורה אמרה שזה כן ככה. שיר אמרה לילדים: "זה לא נכון, זה לא ככה. אל תקשיבו לה. היא מלמדת אתכם משהו לא נכון..."

חוץ מזה, שיר הייתה כישרונית מאוד מאוד במגוון נושאים, לאו דווקא לימודיים (בשלב ההוא).

אני מבינה משהו מכל הדברים האלו. מבינה שבשנה הבאה, אני צריכה להכין הרבה..... הרבה.....הרבה......

אהבה.

וגם כלים. להביא את כל ארגז הכלים שאספתי עד כה. כוונות טובות לא מספיקות כשבאים לעבוד עם ילדים. גם רעיונות נשגבים על חינוך לא מספיקים כשהילדים "דוחפים אותך לקיר". הרבה אנשים טובים יצאו מהמערכת, בגלל חוסר בכלים. ואין סוף לכלים שניתן ללמוד. או להמציא.

יש מורים שאומרים שהם מעדיפים לא לשמוע על הילדים לפני שהם מגיעים אליהם לכיתה, כדי לאפשר להם להתחיל כ"לוח חלק". לא לדעת על הבעיות לפני שהן קורות. אני חושבת אחרת. לי חשוב לדעת במידה מסוימת, מבחינה מסוימת, על הילדים שיש להם קשיים, כדי שאוכל להתכונן. להתכונן מבחינתי זה להשקיע זמן בהיכרות. גם איתם וגם עם ההורים. להשקיע זמן כדי שיצירת האמון בינינו תהיה לפני שקורות הבעיות. והרבה פעמים, בזכות האמון שנוצר, חלק מהבעיות נעלמות, וחלק אחר מקבל מענה. בכל מקרה, זה יוצר מצב שהתקשורת הטובה קיימת לפני המשמעת. זה נכון לגבי כל הילדים, אבל חשוב לי לדעת לאילו ילדים יש קדימות. עם מי חשוב להתחיל מיד בתחילת השנה, או אפילו בחופש.

שיר עברה יותר מעשרה (!) בתי ספר וגנים עד שהגיעה אלינו, בחטיבה הבוגרת. הפרט הזה לימד אותי, שאין לה מה להפסיד. שהיא ממילא יודעת שתוך חודש, עד מקסימום שנה, היא ממשיכה הלאה, משאירה לעתים שדה חרוך אחריה.

מפגשנו האישי הראשון היה ביום הראשון ללימודים. לקחתי אותה בהפסקה לכמה דקות הצידה. היא חשבה שאני עומדת להעיר לה על משהו שאולי כבר עשתה, וכבר התחילה להצדיק את עצמה.

הסתכלתי לה טוב טוב בעיניים, ואמרתי לה: "רציתי להגיד לך, ש-את, נשארת איתי. הבנת? יש לנו שנתיים ביחד, ואת לא הולכת לשום מקום ולא עוברת שום בית ספר. הבנת?"

היא הייתה ממש מופתעת והנהנה מהר בראש. לא בדיוק מבינה מה עליה לענות. ניצלתי את הרגע הזה וידעתי שעכשיו, ממש בהתחלה, חייבים להיכנס הדברים הכי חשובים. להתחיל כפי שמתכוונים לסיים. המשכתי:"אני יודעת שלא תמיד קל לך בתוך מסגרת, וכבר עברת המון בתי ספר, אבל תדעי שאני כאן איתך. אנחנו, ביחד, עוברות את הקשיים האלו והכל יהיה בסדר (זרקתי לעברה חיוך גדול) את תראי!"

היא המשיכה להנהן בתנועות מהירות כאלו. חייכתי אליה שוב. היא מצאה את עצמה מחייכת אלי חזרה. וברחה.

לימים, שיר אמרה לי שהשיחה הזו התחילה את השינוי. היא הייתה רגילה למורים שרק רוצים שהיא תלך, ופתאום באה מורה שהיא לא מכירה ואומרת לה שהכל יהיה בסדר ושהיא מתכוונת להשאיר אותה.

הקפדתי שהשיחה הזו, או יותר נכון המילים שלי (לא ביקשתי ממנה לדבר) יהיו קצרות  מאוד. אני יודעת שלעתים, במצבים מסוימים, מעט מילים עדיפות בהרבה על הרבה מילים. זה משהו שאני מאוד מנסה ליישם בכיתה. יש מרווח מאוד מסוים שבו דברים נכנסים, וצריך לשקול אילו מילים להכניס בו.

שיר נכנסה לעניינים, ושתינו התאמצנו אחת בשביל השנייה. זה דרש לא מעט גמישות גם ממני, לא רק ממנה, ולעתים מבית הספר בכלל. בהרבה דברים שיר לא רצתה להיות "כמו כולם". למשל, שיר לא רצתה ליצור דגים מעיסת נייר על הקיר, כמו כל החבורה, ובין כל הדגים שהיו תלויים על קיר הכיתה, היה סרטן אחד (של שיר) שבלט ביופיו. היא לא רצתה ללמוד מתמטיקה, ובשלב הזה היה צריך ללכת לקראתה, ועוד. מצאנו לה מה לעשות בשעות הללו (לעזור בגני הילדים בישוב), ונכנסנו לשגרה מסוימת.

תוך זמן לא ארוך מתחילת השנה, קלטתי שיש דברים שממש מרגיזים אותי בהתנהלות מול שיר. למשל, כשצריך להעתיק מהלוח, שיר הייתה צועקת "אבל למה? למה??? מה זה יעזור לי בחיים להעתיק מהלוח, תגידי לי? בשביל מה אני צריכה לעשות את זה???" ואז, באופן מופגן, לא מבצעת את ההוראות (באמת שאלה טובה - למה צריך להעתיק מהלוח?) או כשהייתי מעירה לה על כך שהיא מדברת, היא הייתה עונה לי "למה את מעירה דווקא לי?! תראי, הרבה פה מדברים! רק לי את מעירה!!!"

זה דבר שמאוד מחמם מורים. הם מבחינתם מרגישים שהם עושים כל כך הרבה למען ילד מסוים, אבל – מה לעשות - הוא מפריע וצריך להגיד לו. לעומת זאת, הוא מבחינתו, מרגיש שרק השם שלו נאמר בקול רם (דרך אגב משהו חדש שלמדתי רק לפני שבוע: להגיד את השם של הילד רק כשאומרים משהו טוב, וכשהוא מפריע למצוא דרכים אחרות. בדיוק בגלל הסיבה הזו).

אחרי כמה ימים כאלו – עצרתי. שאלתי את עצמי את השאלה שלמדתי לשאול - מה קורה פה. אין לי כל כוונה לריב עם אף אחד מהילדים. זה מקום שאינני מוכנה להיות בו. ואם אני נופלת אליו, אני מנסה לשלוף את עצמי משם כמה שיותר מהר, לבד או עם עזרה.

הבנתי ששיר מנהלת את הרגשות שלי. שיש דברים שהיא אומרת, באופן קבוע, בסיטואציות מסוימות ואותי זה מחמם.

הבנתי שהיא  מאוד רגילה שמעירים לה, ומאוד רגילה לענות, וככה זה פותר אותה מלהתמודד מול משימות ש(אולי) קשות לה. הבנתי שהמילים הרגילות שאומרים בכיתה, לא גורמות לה לעשות, אלא גורמות להתרחשות הפוכה - לתגובות אוטומטיות של שיר, שמחממות את המורה, ואז מתפתח ריב, ומוציאים אותה מהכיתה, ומהר מאוד... היא בחופשה בחוץ. הבנתי שאני חוליה בשרשרת של מורים, שכולם נפלו ונופלים באותה המלכודת.

מרגע שהבנתי - ניסיתי לחפש תשובה ופתרון למצב.

בינתיים עשיתי "חריש", כדי ללמוד מהן המילים שהיא אומרת, שמנהלות אותי בצורה כזו. כל פעם כשהיא הייתה אומרת משהו כזה, התגובה שלי הפכה להיות: "אהההה" והייתי הולכת ליומן הכיתה, שם הקציתי מקום מיוחד לרשימה הסודית שלי. מצאתי שיש בסך הכל שישה משפטים שחוזרים על עצמם, וכששיר אומרת אותם, היא משיגה משהו.

איך בונים או מוצאים גשר, שיקח אותנו מעבר לקושי? איזו דרך תאפשר לקשר עם שיר להתפתח?

כשהדרך נפתחה, קראתי לשיר לשיחה.

הדבר הראשון שעשיתי בשיחה היה לשאול אותה אם היא זוכרת שאנחנו ביחד, אם היא זוכרת שאנחנו נשארות ביחד, ואם היא יודעת שאני אוהבת אותה.

לעיתים, כשמדברים עם ילד, אנחנו מדברים עניינית על משהו, אבל הוא מגיב לזה שאולי אנחנו בעצם כבר לא אוהבים אותו, והכל נהרס, והוא שוב "חרבש" הכל, והוא כבר לא חשוב לנו. או אז, התגובה שלו מאוד חרדתית, מיואשת ומתגוננת. למדתי שחשוב להתחיל מההתחלה ולא להתחיל מהאמצע. להזכיר את ה-Story-line מההתחלה, כדי קודם כל לחבר את החוטים בינינו, ולחזור לרעיון הראשוני – שאנחנו כאן כי אנחנו רוצים בטובת התלמיד. לא לקחת כמובן מאליו ששנינו רושמים בתוכנו את אותם הדברים, אותו הדבר. אני מזכירה את החשיבות של הקשר בינינו כדבר ראשון, ומזכירה שהכל עדיין נמצא, פשוט יש משוכה קטנה לעבור.

היא אמרה שכן, שהיא זוכרת. שאלתי אותה אם היא זוכרת שקשה לה במסגרות, ושחלק מהדרך שלה, זה ללמוד להסתדר בתוך מסגרת ולא ישר להיפלט החוצה. שאם היא תצליח להסתדר, זו תהיה התקדמות בחיים שלה, כי היא תוכל לבחור אם להישאר בתוך מסגרת או לצאת ממנה. 

זה היה חדש לה. להבין שזה לא הישג לפרק, ולא תמיד ההישג חייב להיות "לא להיכנע" למערכת. תלוי איזו מערכת. תלויה מה הסיבה.

או אז, אמרתי לה שיש כמה דברים שהיא אומרת, שגורמים לי להרגיש שאנחנו לא ביחד, ושזה מחמם אותי, ושאני לא רוצה שזה יקרה, כי אני רוצה שנצליח במשימה שלנו, שיהיה לה טוב אצלנו ושהיא תתקדם במה שהיא צריכה להתקדם בו. שאלתי אותה אם היא רוצה שנצליח, היא אמרה שכן. שאלתי אותה אם היא פתוחה לשמוע מה הן המילים שמחממות וגורמות להפרדה, והיא אמרה שכן.

הסברתי לה למה היא צריכה להעתיק מהלוח (השקעתי זמן בחשיבה על הסיבות). אמרתי לה שיכול להיות שהיא פשוט נבהלת מהכמות, כי קשה לה לכתוב, ומעכשיו, במקום לצעוק "למה", שתשאל אותי "כמה", ואני אגיד לה בכל פעם כמה עליה להעתיק. אמרתי את זה כי למדתי שיש ילדים שמסתכלים על המשימות ועל העולם ב"הכל או לא כלום". אם משהו קשה להם, נניח דף עבודה, הם ייבהלו ויעדיפו לא לעשות כלום, כי ידעו שדף שלם הם לא מסוגלים. עבור שיר, להעתיק לוח שלם, בשלב ההוא, היה בלתי אפשרי.

היא אמרה שבסדר. אימנתי אותה "על יבש". אמרתי: "ועכשיו כולם להעתיק מהלוח", והיא ענתה לי "כמה?" ועניתי לה: "רק את הכותרת". היא צחקה ואמרה שבסדר.

עברנו למשפט הבא: "עכשיו במקום 'למה דווקא לי את מעירה', את עונה לי: 'בסדר, קלטתי'. את לוקחת נשימה פנימה ומשקיטה את עצמך" הצעתי לה גם איך. ואז תרגלנו: "שיר את מדברת", והיא: "בסדר קלטתי".

כך עברנו על עוד שניים שלושה משפטים.

אחר-כך, בכיתה, היא הייתה מתחילה: "למה רק לי" ומיד אומרת: "בסדר, בסדר קלטתי". ואני הייתי מחייכת אליה, והיא הייתה מחייכת אלי. איש בכיתה לא ידע על ההסכם הזה בין שתינו. תוך זמן קצר, המשפטים הללו נכחדו, ולא היה צריך להזכיר כלום בעניין.

בשלב הבא, גילינו שבכל יום ראשון יש נפילה גדולה. בפעם השלישית שנפגשנו לשיחה עם לי המנהלת, אחרי יום ראשון כזה, לי העלתה רעיון יצירתי - שכנראה שביום ראשון, כששיר חוזרת מהבית, היא קצת שוכחת ומתבלבלת, וכשהיא עוברת מיד לשיעורים אחרים, יש בורות ומהמורות. היא הציעה שביום ראשון בבוקר, לפני ששיר הולכת לשיעור במקצוע כלשהו, היא תבוא להתחבק איתי, וככה נקשור בזריזות מחדש את החוטים החשובים. הרעיון המהפכני הזה פתר בקלות וביעילות את כל ענייני יום א'...

לאט לאט, שיר נפתחה ונתנה אמון. סיפרה לי דברים רבים מחייה האישיים. הרבה שינויים קרו. בשנה השנייה הייתה בלי סוף בנתינה. עזרה לצעירים ממנה, נתנה מעצמה המון בכיתה. כל הכריזמה והעוצמות הגבוהות שבה, הופנו לאפיקים של נתינה ויצירה. מבחינה לימודית, בסוף כיתה ט', כתבה במבחן בספרות על יצירה של ש"י עגנון - שלושה עמודים מלאים, כתובים בכתב צפוף!

בסופו של דבר גם סיימה את התיכון, עם תעודת הצטיינות ב... מתמטיקה!

כששיר הייתה בכיתה י', היא ביקשה לבוא לבקר בכיתה שלי בשבוע הראשון.

זה היה היום שבו הכנו את הדגים מעיסת הנייר על הקירות. וכששאלה אותי, אחרי שעזרה לילדים רבים, אם גם היא יכולה להכין דג, חייכתי ואמרתי שכן. היא הכינה דג יפהפה. שאלתי אותה אם היא זוכרת את הסרטן. אמרה לי שבטח. שאלתי אותה אם היא רואה שפעם, "להיות כמו כולם" היה בשבילה כמו חידלון. אין מצב. והנה היום - היא מכינה דג! מאוד  מאוד מיוחד, כמוה, אבל דג! היא הייתה מאושרת לראות את זה.

תודה לך שיר יקרה ואהובה, זכיתי לקשר קרוב עם (עוד) אדם מיוחד במינו...

וגם... העשרתי באופן משמעותי את ארגז הכלים שלי. הרבה ילדים אחרים זכו מזה...

רות

 

*צילומי הכתבה צולמו על ידי רענן קוסוביץ

הדפסת סיפור זה
רות סלומון

מחנכת כ- 19 שנה ב"תבנית החינוך המוזהב" במעלה צביה שבגליל, מדריכת "הכלה" במשרד החינוך. מנסה לעזור לראות את ההזדמנות שבכל קושי, את הרגעים בהם אנחנו המורים יכולים להיות הדמות המגדלת והמעצימה. מאמינה שביה"ס יכול להיות מקום כזה גם עבור הילדים וגם עבור המורים. מלווה קומונה של שינשינים בחוגי הסיירות של הקק"ל.
אוהבת לטייל, לצייר, לקלוע סלים, לסרוג, לקרוא, ומנסה כל יום להתקדם עוד קצת.