כמה מחשבות על מצויינות

6804
כמה מחשבות על מצויינות

לפני כמה שבועות, התפרסמה בעיתון הארץ הכתבה "למה עדיף שהילד שלכם יקבל במבחן 80 ולא 100" שכתב אלון עידן. בכתבה, עידן יוצא נגד הדרישה של מערכת החינוך מהתלמידים מלהצטיין, ומציין כמה סיבות: החתירה להצטיינות מביאה את האדם להשקיע רק בתחום צר, במקום להסתכל על דברים מפרספקטיבה רחבה. בנוסף, תלמיד שמנסה להצטיין, למעשה מקבל לחלוטין את מסרי המערכת, בעוד שתלמיד שמקבל ציונים נמוכים יותר, שומר על רעיונותיו האותנטיים ומתנגד לאינדוקטרינציה של המערכת. ההצטיינות מובילה לקונפורמיזם. כמו כן, וכנגזרת משתי ההנחות הקודמות, ההצטיינות סותרת את היות האדם שלם ומאושר.

הקומיקס הנ"ל, שלקוח מהאתר "XKCD", מתאר לצערי באופן מדוייק את מה שקרה לי לאחר שקראתי את הכתבה...

לרוב, איני ממהר להגיב בכל פעם שיש מישהו שלדעתי טעה. אנו חיים במדינה דמוקרטית, וזכותו של כל אדם להיות טועה. אבל, נושא המצויינות קרוב מאוד ללבי, ולא יכולתי להישאר אדיש לכתבה שבה עידן בחר להשתלח במצויינות ולפאר את הבינוניות. מה שדרבן אותי לכתוב, הוא שמובלעות במאמר הנחות יסוד מוטעות לגבי מצויינות ובינוניות, אשר חלקן נפוצות בקרב מורים ומחנכים רבים, ואליהן חשוב לי להתייחס.

לפני כן, עצם המושג "מצויינות" הוא מושג מורכב, מכיוון שאנשים שונים מתכוונים לדברים שונים באומרם "מצויינות". יש כאלה שמדברים על הרצון והמאמץ להמשיך ולהשתפר, אחרים על השאיפה לעשות משהו בצורה הטובה ביותר שאפשר, ויהיו כאלה שידברו על ביצועים ברמה מאוד גבוהה בתחום מסויים. המושג מבלבל אף יותר, כי הוא קשור גם למושג "הצטיינות", שמשמעותו היא הגעה להישגים גבוהים בתחום מוגדר, ביחס לרף מסויים או בהשוואה לאחרים (וזו כוונתי כשאני כותב "מצטיינים" או "הצטיינות" בהמשך הכתבה). כדי לא להיכנס לדיון מפורט מדי על השאלה "מהי מצויינות?", אסתפק להלן בהגדרת המצויינות כשילוב בין שאיפה לשיפור ומיצוי עצמי, עם הגעה להישגים גבוהים בתחום מסויים.

כעת, אתייחס לכמה תפיסות שאני לא מסכים איתן בנוגע למצויינות.

  1. אין סיבה לפתח מצויינות – התלמידים החזקים כבר יסתדרו לבד. עמדה זו לא מובאת במאמר, אבל לדעתי ניצבת ברקע שלו, ושמעתי אותה שוב ושוב בשיחות על נושא טיפוח המצטיינים. מהמעט שראיתי, זה פשוט לא נכון. כשמזניחים את התלמידים המצטיינים, הם לאו דווקא יסתדרו: חלקם יתרגלו לעצלנות, יחפשו פתרונות קלים, לא ילמדו לעולם איך לעמוד באתגר ולעבוד קשה, ולכן לעולם לא יגשימו את הפוטנציאל שלהם. אחרים עלולים לסבול מקשיים חברתיים ורגשיים הקשורים להצטיינות. יהיו כאלה שלא יכירו את האפשרויות שיש להם לאור כשרונם ולכן לא ימצו את כשרונותיהם. יהיו כאלה שיחוו את בית הספר כסבל צרוף, שעמום איום ומתמשך, שידכא את הסקרנות והרצון שלהם ללמוד, והם יעברו במערכת החינוך שתים-עשרה שנים טראומתיות. קשה מאוד לתלמידים מצטיינים להצליח בלי טיפוח, ובלי סביבה של תלמידים מצטיינים אחרים. פעמים רבות, תלמידים מצטיינים לא מסתדרים לבד.

  2. מצויינות הופכת את האדם לצר, לעיוור לתחומים רחבים אחרים. כמו רבים אחרים, המחבר סבור שיש סתירה בין מצויינות לבין רוחב אופקים. לא ברור לי למה. מהיכרותי עם אנשים שמעמיקים בתחום דעת כזה או אחר, הם נוטים לרצות דווקא להכיר עוד תחומים רבים אחרים, ולומדים גם אותם לעומק וביסודיות. דווקא האדם השטחי, נוטה לוותר על תחומי ידע אחרים מתוך עצלות או הנחה מוקדמת שהוא בכל מקרה לא יבין אותם. המצויינות דווקא מעודדת סקרנות והסתכלות רחבה.

  3. מצויינות היא חתירה אובססיבית אחר הישגים. עידן רואה את המצויינות כחתירה אובססיבית אחר הישגים, שמחייבת את האדם להקדיש את כל כולו למטרות החיצוניות הנכפות עליו ולהתעלם מאישיותו הפנימית ומצרכיו כאדם. הקשר הזה בין מצויינות לאובססיביות רחוק מלהיות הכרחי (על אף שבהחלט יש כאלה). אין סתירה בין חיפוש אחר עומק, יסודיות והישגיות, לבין היות האדם שלם ומאושר. אחד המאמרים היפים ביותר על הצורך בפנאי, in praise of idleness, נכתב על ידי ברטנרד ראסל, מגדולי המתמטיקאים והפילוסופים. אני מכיר לא מעט אנשים הדוגלים במצויינות, וחיים חיים מאושרים ועשירים. ניתן להיות מצויין ומעמיק מתוך שלווה פנימית.

  4. המצויינות מובילה לקונפורמיזם. בניגוד לעמדה זו של עידן, ולתפיסה שיש לאנשים מסויימים שמצטיינים הם "רובוטים" שתוכנתו על ידי המערכת, לדעתי דווקא שטחיות מובילה לקונפורמיזם והסתפקות במצב הקיים. מהפכנות נובעת מתוך הבנה עמוקה של המציאות. אם אני לא מבין את הנושאים לעומק, אני לא יכול לחלוק עליהם. פידל קסטרו, שנפטר לאחרונה, היה אדם עמוק ומשכיל. הסגן שלו, צ'ה גווארה, בילה את רוב זמנו בקריאה. מי שחולק על משהו מתוך בורות ושטחיות, אינו מהפכן, אלא מתלהם. בשביל מהפכנות אמיתית, נדרשת מצויינות.

  5. מצויינות ניצבת בסתירה להיות האדם מאושר. שמעתי כמה אנשים שלא רצו לטפח מצויינות כי הם חששו שהדבר יפגע באושר של התלמידים. בעיניי התפיסה לפיה כדי להיות מאושר האדם צריך לא להתאמץ, נראית לי תפיסה עצובה למדי של טבע האדם. כשהמצויינות נובעת מהרצון להגשים שאיפות של מישהו אחר, מהווה חתירה אובססיבית להישגים או הופכת לפרפקציוניזם, היא עשויה בהחלט לבוא על חשבון האושר. עם זאת, אני לא מאמין שהבינונית היא היסוד האותנטי שבנפש האדם. אני מאמין שאנשים רבים, ממקום פנימי ואותנטי, שואפים לדעת, הם סקרנים, רוצים להבין דברים עד הסוף, ונהנים מהאתגר והמאמץ. כשאדם שואף לדעת יותר ולהעמיק בשביל עצמו, על מנת להפוך את עולמו הפנימי לעשיר יותר, זה מבורך. המצויינות מאפשרת לאדם לראות את היופי שבמתמטיקה, ליהנות מיצירות ספרות, להתעמק ברעיונות פילוסופיים, למצוא משמעות בחיי היומיום, ועוד. יש אושר רב בהגעה להישג, בהצלחה, בעמידה באתגר, בהנאה מרעיונות, ועוד. פעמים רבות, המצויינות דווקא מאפשרת אושר.

  6. אין באמת הבדל בין 80 לבין 100, מה זה כבר משנה... לדעתי זה משנה. אני לא חושב שתלמיד צריך להוציא 100 במבחן ולבכות כשהוא מקבל 98. בין 95 ל-100 אין כמעט הבדל. אבל בין 80 לבין 100 יש בדרך כלל הבדל משמעותי. בדרך כלל, ציון של 80 מעיד על הבנה חלקית של החומר. הוא מעיד על כך שהתלמיד לא שולט בו עד הסוף. שהחומר לא הוטמע אצלו באמת. השאיפה ל-100 היא לא בהכרח שאיפה לאישור חיצוני להצלחה: היא השאיפה להבין את החומר עד הסוף. לגיטימי לגמרי שתלמידים לא יתעקשו לקבל 100 בכל פעם. אבל חשוב שהם יידעו מתי הם מבינים את החומר עד הסוף ומתי הם לא מבינים, ויפתחו את המיומנות ללמוד חומר עד פרטי הפרטים, להבין אותו לעומק, ולא להסתפק בידע שטחי בלבד. המיומנות להבין משהו עד הסוף היא מיומנות חשובה ביותר.

 

לא תמיד עידוד המצויינות וההצטיינות הוא חיובי. הוא יכול להיות שלילי ביותר. המצב שבו התלמיד מנסה להצטיין רק כדי להשיג אישור מגורם חיצוני כלשהו (הוריו, מורה כזה או אחר, וכדומה), הוא מסוכן ביותר. כמו כן, אם התלמיד מבסס את כל ערכו העצמי על הישגיו (ובמיוחד על הישגיו בתחום אחד צר), או אז כל כישלון הופך לשלילי ביותר, וטיפוח ההצטיינות מזיק. כשעידוד ההצטיינות מנתב את התלמיד למסלול שלא מאפשר לו לבטא גם כישורים אחרים שלו, זו גם בעיה. במונחיה של הפרופסור לפסיכולוגיה דוואק, כשעידוד המצטיינות נעשה מתוך תפיסה שהיכולת קבועה ולא מתוך תפיסה שהיכולת יכולה להשתנות ולהתפתח (כמו בכתבה של אור ב. שמש שניתן לקרוא כאן), היא גם שלילית.

עידוד מצויינות הוא דבר מורכב, וחשוב להימנע מהבעיות שציינתי לעיל ומבעיות רבות אחרות. מצד שני, הבינוניות והשטחיות מסוכנות לא פחות, אם לא יותר. לכן, אני מאמין שחשוב מאוד להמשיך ולטפח את המצויינות מתוך הסתכלות על האישיות המלאה של התלמיד, כבוד לרצונותיו ושאיפותיו וההבנה שחשוב לנוח לפעמים וליהנות מדברים אחרים. לוותר על טיפוח המצויינות בגלל הסכנות שהיא מגלמת ולהסתפק בבינוניות ושטחיות... זה די בינוני.

הדפסת סיפור זה
yuvalnevo

לימדתי היסטוריה ומתמטיקה בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים במשך כשש שנים, מתנדב בעמותת עלם, עמית בביה"ס למנהיגות חינוכית ע"ש מנדל.