הורים למען מורים

21476
הורים למען מורים

לפני 7 שנים בערך, החלטתי לעשות מעשה. החלטתי להיות מורה בישראל. אז מקצוע ההוראה נראה לי כמקצוע עם הכי הרבה שליחות וייעוד. הוא עדיין נראה לי כך. כאמא לשלושה ילדים במערכת החינוך (נכון דאז), הגעתי למסקנה שבמקום לשבת ולהעביר ביקורת על המערכת, אלך לשם בעצמי ואעשה את השינוי בדרכי שלי.

נרשמתי ללימודי הסבת אקדמאים להוראה בבית ברל, למדתי שנתיים וקיבלתי תעודה הוראה. בשנה האחרונה ללימודים, לימדתי אחת לשבוע בבית ספר יסודי ברעננה, תלמידי כיתה ו'.

רק יום אחד בשבוע. רק שנה. אני, שיש לי ביטחון בידע שלי, בניסיון שלי, במי שאני ובמה שיש לי להציע, אני שיש לי הרבה אמונה ביכולות שלי - יצאתי לחזית.

יצאתי לחזית, ניסיתי, טעמתי, נבהלתי וברחתי. למדתי להכיר מקרוב (וגם זה, כאמור, רק בטעימה) את התפקיד הכל-כך תובעני וכפוי טובה של מורה בישראל. שעות על גבי שעות של עבודה. דרישות בלתי פוסקות, המונחתות ממנהלת בית ספר, שגם עליה דרישות מונחתות מהפיקוח, שגם עליו מונחתות דרישות מהמשרד, שגם עליו מונחתות מהשר, שמשתנה כל שני וחמישי.

על המורים למלא טבלאות על גבי טבלאות. מוצבים בפניהם קוים אדומים וקוים שחורים, הם צריכים להכין למיצבים ולבנות מאות מערכים. מרוב ניירת, סימונים, מספרים ועמודות, מישהו שכח שיש פה גם אנשים - ילדים שמנסים ללמוד ומורים שבאמת ובתמים רוצים ללמד.

ואם כל זה לא מספיק – מגיעות אל המורים דרישות בלתי פוסקות מאיתנו - ההורים. מעורבות הורית שזולגת בן רגע להתערבות. התערבות בלתי פוסקת. התערבות בוטה. כמעט אפס אמון בידע, בהבנה, במעמד, במקצוענות ובתהליך אותו מנסה המורה לייצר. 

ואם זה לא מספיק - הילדים. ילדים שאנו ההורים, לא ממש מאפשרים להם את הזכות ללמוד להתמודד בעצמם. לא מאפשרים להם את הזכות לגלות בעצמם את הכוחות הטמונים בהם, לגלות שיש להם יכולות הרבה מעבר למה שהם חושבים. ילדים שמיד יודעים לצטט את אמא או אבא, שאמרו ש"המורה שלך לא מבינה גם ככה כלום", או שמיד מצטטים את ממצאי האבחון שאמרו ש"קשה לי להתרכז אז אני לא יכול לשבת עכשיו בשקט... זה לא אני זה הפרעת הקשב שלי..."

ואם זה לא מספיק - אז השכר. שכר מביש שבקושי מאפשר קיום. שכר שמעטים מאוד מאיתנו, אם בכלל, היו מוכנים לעבוד עבורו כמה ואיך שמורה עובד.

ואם זה לא מספיק - אז המעמד הציבורי. מעמד ציבורי שבז ולועג, שמשפיל ומביך.

יש לי הרבה ביקורת על המערכת החינוכית. יש לי הרבה ביקורת על חלק מהמורים של ילדיי. אבל לצד אלו, יש בי הרבה מודעות ונכונות לראות גם את הטוב. הטוב שבכל מורה ומורה. האמונה שהמורים הללו באמת רוצים ללמד ולחנך. הידיעה שהתנאים בהם הם נדרשים לעשות את מעשה ההוראה והחינוך, הינם תנאים כמעט בלתי אפשריים, מבחינת היום-יום, ועל אחת כמה וכמה בהוויה המצטברת שלהם כמורים, העובדים יום אחר יום תחת אותם תנאים.

ב-7 השנים האחרונות, אני גם עובדת במרכז מיטיב. זהו מרכז העוסק בפסיכולוגיה חיובית ועובד בעיקר עם מורים. שוב ושוב אני רואה כמה הם, המורים של ילדינו, רוצים להצליח להשפיע על כל אחד מהילדים שלנו. כמה הם רוצים, וכמה לא פעם הם אבודים. כמה הם מרגישים בלתי נראים. אנחנו לא רואים את המאמץ שלהם, את ההתמדה, את העבודה הכל-כך אפורה ביום-יום שלהם, את המלחמות הקטנות גדולות שלהם על הילדים שלנו, את הניסיון האמיתי שלהם להבין ולהצליח.

אנחנו לא רואים את המאמץ שלהם, את ההתמדה... את המלחמות הקטנות גדולות שלהם על הילדים שלנו, את הניסיון האמיתי שלהם להבין ולהצליח.

 

כן רואים את העייפות שלהם, את השחיקה הכל-כך מובנת וטבעית שלהם, את העצבים שלהם, את הייאוש שלהם.

ואם לרגע... רק לרגע אחד... ננסה כל אחד ואחת מאיתנו להיכנס לנעליהם, נוכל כל-כך להבין אותם. תחשבו על עצמכם כהורים בסוף החופש הגדול. תכפילו ב-35 ילדים וב-5 חודשים. יכולים להבין? ועכשיו תחשבו שעל זה, כל הזמן אתם מקבלים ביקורת, שיפוט, אפס משכורת, אפס הכרה והוקרת תודה.

אחד הדברים היותר מצערים שלמדתי בשנים בהן אני מנחה מורים דרך מרכז מיטיב, הינה העובדה הכאובה שהמכשול הכי גדול של המורים, המשוכה הכי מאתגרת שלהם, הינה אנו ההורים. אנו ההורים שלא נותנים להם לעבוד בשקט. שכל-כך יודעים לבקר ולשפוט, להתערב, להתלונן ולצעוק, וכל-כך לא יודעים לפרגן, להגיד תודה, לראות את הדברים הקטנים כגדולים שמתרחשים מאחורי הקלעים, לראות ולדעת את העבודה היומיומית הכל-כך מעייפת ושוחקת, שהם המורים, נדרשים לה, רגע אחר רגע, יום אחר יום.

ואתם יודעים מה האבסורד הכי גדול? האבסורד הכי גדול בעיניי, הוא שהדבר שהכי יקר לנו בעולם, מבלה עם המורה שלו יותר שעות ממה שהוא מבלה איתנו. ומה שאבסורד בזה, מעבר לעצב שיש בעובדה שאין לנו זמן להיות עם הילדים שלנו, הינה העובדה שבמקום להעצים את מי שאמור להיות שם בשביל הילד שלנו, אנו, דווקא אנו, ההורים שלו, מהווים את המכשול מספר אחד עבור המורה. במקום להעצים אותו - אנו מחלישים אותו. במקום למלא אותו בחמצן, על מנת שיהיה לו לתת את המיטב שבו לילד שלנו, אנו שואבים ממנו את מעט החמצן שעוד נותר לו.

אז מה אני אומרת בעצם?

אני אומרת, כפי שכבר אמר א.ד. גורדון: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור."

אני אומרת שלא יזיק לכל אחד מאיתנו ההורים לקחת פסק זמן. לקחת פסק זמן ולהגיד תודה. באמת באמת תודה. בואו רגע נחשוב על עצמנו ההורים, ככוח עצום, שיכול להיות שם על מנת להעצים את המורים. "הורים למען מורים" נקרא לזה.

אנחנו לא יכולים לשנות את שר החינוך, או את העובדה שהוא מתחלף בכזו תדירות גבוהה. אנו לא יכולים לשנות את הפיקוח ואת כלליו השרירותיים לא פעם. אנו לא יכולים לשנות את המערכת מלמעלה. אנו לא יכולים להעלות למורים את השכר, להפחית את עומס שעות העבודה או את ערימות הבירוקרטיה איתם עליהם להתמודד.

אנו כן יכולים למלא את המורים בכוח. אנו כן יכולים להכיר בעוצמה שלהם, במעמד שלהם ובנכונות שלהם להיות במיטבם. אנו כן יכולים לבחור לראות את שיש ולא רק את שאין.

אנו יכולים לעצור ולהגיד תודה. ושוב לעצור, ושוב להגיד תודה. לראות את הדברים הקטנים של היום-יום ולא רק את המשברים והחריקות.

אנו יכולים להיות שם בשבילם, במלוא הכנות והנכונות. 

למה?

ראשית - כי מגיע להם וכי זה הדבר הנכון מוסרית לעשות.

שנית - כי זה ישרת את הילדים שלנו. כי אם למורה יהיה כוח, כוח שאנו ההורים ניתן לו בעצם ההכרה וההוקרה שלנו אותו ואת עשייתו, אזי יהיה לו יותר כוח להיות שם במיטבו עבור הילד שלנו.

ושלישית - כי זה יהיה מודל ערכי וחינוכי עבור ילדינו. הם ילמדו לתת כבוד, להגיד תודה, להקשיב ולכבד סמכות, לעשות גם כשקשה או לא "בא לי" ועוד מן מיומנויות מוזרות שכאלו, שכולנו קצת שכחנו לכוון ולחנך את הילדים שלנו לאורן.

ב-22.12.16 יצויין בארץ יום המורה.

אני מציעה שננצל את התאריך הזה על מנת באמת לעצור רגע ולעשות עם עצמנו חשבון נפש.

אני מזמינה כל אחד ואחת מכם לשאול את עצמו: "מתי בפעם האחרונה באמת עצרתי רגע וחשבתי לעומק על כל העשייה של המורה של הילד שלי?" "מתי בפעם האחרונה שאלתי את עצמי האם אני הייתי יכול לעשות אפילו קצת ממה שהיא עושה, לאורך זמן?" "מתי בפעם האחרונה אמרתי לה תודה?"

אני מציעה לכולנו הפעם, לציין את היום הזה אחרת. לא רק עוגות ופשטידות לחדר המורים. לא רק הרצאה מעניינת או סדנת פדיקור ואיפור. הפעם בואו ננסה לעשות את זה אחרת. עמוק, נוגע, אמיתי ובאמת באמת רואה. בדיוק כמו שאנו רוצים שהמורה תתייחס לילד שלנו, בואו, לפחות יום בשנה, נתייחס אנו אליה. בואו לא נקנה אותה, או נעצים אותה בעוגה והרצאה. בואו נשקיע באמת.

אני מזמינה כל אחד ואחת מכם, לקחת דף ועט, או לחילופין את הלפטופ שלו, ולכתוב למורה של הילד שלכם תודה. תודה אמיתית. תודה כנה. ואם קשה לכם - תתאמצו. תתאמצו ותחפשו מה יש בה שהיא בכל זאת נותנת ועושה. כי היא נותנת ועושה הרבה יותר ממה שנדמה לכם. ואם אתם תהיו שם על מנת להגיד לה שאתם מכירים ומוקירים את זה, היא תעשה ותיתן אפילו יותר ויותר ויותר. ואם כולנו נצליח לראות ולהעריך את העבודה שלה יותר מיום בשנה, אז אפילו יותר, והשמיים הם הגבול.

ראבק....זה הילדים שלנו. מגיע להם את מורים עם הכי הרבה כוח בעולם. ואנחנו ההורים, אנחנו יותר מכל אחד אחר, יכולים להיות אלו שיתנו להם את הכוח הזה.

אז שירי, אהובה, הילי וכל שאר המורות והגננות של ילדיי - תודה ענקית לכן. בחרתן במקצוע הכי תובעני וכפוי טובה שאני מכירה. בחרתן במקצוע הכי משמעותי ועמוק שאני מכירה. בחרתן בו, ואתן מתמידות בו. ועל זה אני מצדיעה לכן. אתן עוסקות בדיני נפשות. הנפשות הללו, הם הילדים שלנו, ולכן יש לכן את כל התמיכה שלנו. אנו פה בשבילכן. הורים למען מורים.

בקרוב נחגוג בישראל את יום המורה. הורים יקרים, חשבו על כל דרך יצירתית, קטנה כגדולה, בה אתם יכולים לומר תודה למורה של הילדים שלנו, תודה אמיתית, כנה ונוגעת. כל אחד ואחת מכם. ויאללה - לכו תעשו את זה. עבור המורים. עבור עצמכם. עבורנו כחברה, ובעיקר - עבור הילדים שלכם.

בואו ניתן למורים, לפחות יום אחד בשנה, להרגיש שהם באמת באמת באמת גיבורי על. כי כאלו הם.

הורים למען מורים.

הדפסת סיפור זה
דלית קפלן

פסיכולוגית קלינית מומחית בעלת קליניקה פרטית . 

מנהלת פיתוח צוות במרכז מיטיב, בית הספר לפסיכולוגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה.

סיפורים נוספים של דלית קפלן