מחשבה מגדלת מציאות: הצעד שאתם יכולים לעשות כדי לעזור לתלמידים מתקשים

10978
מחשבה מגדלת מציאות: הצעד שאתם יכולים לעשות כדי לעזור לתלמידים מתקשים

האם היה לכם פעם תלמיד שהצליח כנגד כל הסיכויים? כזה שהגיע מרקע סוציואקונומי ששם אותו בעמדה מוחלשת יחסית לאחרים, היה פחות מהיר חשיבה מאחרים, התמודד עם לקויות למידה או כל קושי אחר, ובכל זאת הצליח מעל למצופה ושבר כל מחסום שחשבתם שיוכל? לי הייתה תלמידה כזאת והיא שינתה את כל מה שחשבתי על חינוך עד אז.

מרינה (השם בדוי כמובן) הייתה תלמידה שהגיעה מבית מהגרים שהיה שרוי במצב סוציואקונומי קשה. הוריה היו מובטלים והם וחמשת ילדיהם התקיימו מקצבת נכות של האב. מרינה התגוררה בעיירת פיתוח רחוקה-רחוקה מהמרכז ובנוסף להכל היו לה מספר לקויות למידה חמורות ביותר ואינטליגנציה נמוכה. מרינה הוכרזה בגיל 6 כבעלת אינטליגנציה הגובולת בפיגור, ולמדה בחינוך המיוחד מאז.

פגשתי אותה כשהייתה בגיל חמש עשרה, נערה מתבגרת שידעה לסובב את כל מי שסביבה על האצבע הקטנה. היא בדיוק התחילה כיתה י', וכששאלתי כל אחד מהתיכוניסטים הצעירים שפגשתי בתחילת השנה מה היא המשאלה הגדולה ביותר שלו, מרינה סיפרה שהיא רוצה לעשות בגרות מלאה. המחנכים שלה, מנהל בית הספר והוריה היו בטוחים שזו כמעט בדיחה, אבל אותי היא שכנעה. היה לה משהו בעיניים שלא ידעתי אז להסביר. מעבר לזה, בשיחת בירור שלי איתה, הגענו למסקנה שלא יקרה כל נזק אם היא תנסה להגיע לבגרות, גם אם תיכשל. מקסימום, כך הצגנו היא ואני יחד את הטיעון שלנו למורים, למנהל ולהורים, היא תלמד משהו בדרך.

וכך התחיל המסע של מרינה אל הבגרות. במשך שנה שלמה היא השלימה לא רק את כל כיתה י', אלא חלק ניכר ממה שהיה לפניה ונדרש כבסיס ללימודיה. היא הייתה קמה בבוקר, מגיעה לכיתת הלימוד החדשה שלה בחינוך הרגיל ועובדת שם קשה מאוד. אחרי הלימודים היא הייתה יושבת איתי לשעה של הכוונה, ועד הערב לומדת ולומדת ולומדת. מעולם לא ראיתי איש לומד כך. אבל מרינה האמינה שהיא תצליח, והיא שכנעה גם אותי, ושתינו (בעיקר היא) עבדנו עוד ועוד. בדרך היא שכנעה עוד מבוגרים לעזור לה. אחד לימד אותה מתמטיקה, השני אנגלית השלישית עזרה בתנ"ך. גם חבריה סייעו רבות.

ובסוף? בסוף מרינה עשתה בגרות מלאה. היא הגבירה שני מקצועות בחירה והצליחה להדהים כל אחד שהכיר אותה, כולל אותי.

מאז נפרדו דרכינו, אבל מדי פעם אני נזכרת בה בגאווה והתרגשות, ויותר מכל – בפליאה. מה היה הדבר שגרם לילדה להצליח כנגד כל הסיכויים? איך יתכן שהוא קיבל ביטוי רק בגיל חמש עשרה? 

השבוע, באורח פלא, קיבלתי את התשובה לשאלה הזאת משני גורמים שונים, שגרמו לי להיזכר במרינה בסיפוק ואהבה. הראשון היה המאמר הזה שעוסק בפרקטיקה פשוטה שעושה פלאות בלמידתם והתקדמותם של ילדים מנקודת פתיחה מאתגרת ובמיוחד ילדים מרקע סוציואקונומי נמוך. השני היה שיחת הטד של קרול דואק הנקראת "כוחה של האמונה שהינך יכול/ה להשתפר" שהציעה מיכל מדמון כתגובה לכתבה "4 שיחות טד שכל מורה צריך/ה להכיר".

הסרטון והכתבה שניהם עוסקים במה שהספרות המקצועית הפסיכולוגית והחינוכית מכנה כיום "הלך-רוח של גדילה" (Growth mindset) – כלומר ההבנה שבעזרת מאמץ, כל אחד יכול/ה להשתפר, להתקדם ולהיות חכמ/ה יותר, או האמונה שאני יכול/ה להשתפר בעזרת מאמץ. הלך-הרוח הזה מוביל תלמידים להצלחה ולהתגברות על מכשולים אדירים, לפי מחקרים שבוצעו בכל העולם. כך למשל, תלמידים עניים משכונות מצוקה בארצות הברית שהאמינו שבעזרת מאמץ הם יכולים להשתפר, היו ברמת הידע והיכולות הממוצעת של תלמידים משכונות יוקרה. ילדים מכל גיל – החל מגן חובה ועד כיתה יב' שיצרו אצלם הלך-רוח של גדילה, הצליחו להדביק בשנת לימודים אחת שנים של קשיים לימודיים. בצ'ילה חוקרים מצאו שילדים עניים מאוד שהיו בעלי הלך-רוח של גדילה הראו תוצאות דומות במבחנים לאלו של תלמידים ממשפחות בעלות הכנסה גבוהה פי 13 שלא היו בעלי הלך-רוח כזה.

תוצאותיהם של מחקרים מכל העולם מצביעות על כך שהלך-הרוח של גדילה מסייע יותר לילדים שמתקשים בלימודים או מגיעים מרקע סוציואקונומי קשה. עם זאת, החוקרים גם מצאו שילדים המגיעים מרקע סוציואקונומי נמוך הנם בסיכוי נמוך יותר להיות בעלי הלך-רוח של גדילה. כלומר – ילדים שגדלים בעוני ומתמודדים עם הגורמים הנובעים ממנו, ככל הנראה מאמינים שיש להם פחות שליטה על המציאות שלהם, פחות יכולת להתפתח והדבר מפחית מסיכוייהם להצליח ולהתקדם. למעשה – ככל שהתלמידים הגיעו ממשפחות עניות יותר – כך גדלו הסיכויים שהם לא יאמינו שהם יצליחו להתפתח ולהתקדם בעזרת מאמץ וניסיון.

אם כך, אתם אולי חושבים, המאבק אבוד. כמה מרינות יש בעולם, שיאמינו ביכולתן לצמוח ללא גבול? כמה ילדים המגיעים מרקע קשה יכולים להצליח לפתח הלך-רוח כזה?

אל תאמרו נואש. התוצאות המעודדות ביותר של המחקרים בתחום, מגיעות ממחקריה של קרול דואק. דואק מראה שזה לגמרי אפשרי, ולעיתים אפילו קל מאוד לגרום לתלמידים להפנים את הלך הרוח הזה. במחקרים מדהימים שמסייעים לאלפי תלמידים לצמוח, היא מראה שתי טכניקות עיקריות – הראשונה היא פשוט להסביר לתלמידים איך מאמץ משפיע על ההתפתחות שלנו. היא מסבירה לתלמידים שהמוח שלנו מורכב מנוירונים, וכי הנוירונים גדלים ומתפתחים בכל פעם שאנחנו מתאמצים. בכל פעם שהנוירונים גדלים – אנחנו נהיים חכמים יותר או חזקים יותר – אנחנו משתפרים. לכן, היא מסבירה – כשאנחנו מתאמצים, מתקשים ואפילו נכשלים במשהו – זהו הרגע בו אנחנו משתפרים ונהיים טובים יותר. ילדים בכל גיל (במחקרים שאני קראתי בדקו זאת בילדים מגיל 4 ועד 18) מבינים את הרעיון, וברגע שהם מאמינים בכך ומדי פעם (במיוחד כשהם מתאמצים) יש מי שיזכיר להם זאת – הם מתחילים להתאמץ ולהצליח בצורה בלתי רגילה.

 

סרטון פשוט המלמד ילדים ב-2 דקות כיצד מאמץ גורם להם להיות חכמים יותר

הדרך השנייה בה דואק נוקטת על מנת לגרום לילדים לאמץ הלך רוח של גדילה, היא לחזק ולשבח אותם על מאמץ, אסטרטגיה והתקדמות, במקום על הצלחה או חוכמה. כך למשל, צוות חוקרים בהנהגתה בנה תוכנה שבודקת את עבודותיהם של תלמידים בפתרון תרגילים מתמטיים לא על פי תוצאת החישוב הסופית, אלא על פי שלושה קריטריונים: מאמץ, אסטרטגיה והתקדמות של התלמיד יחסית לעצמו. החוקרים מצאו שתוך כמה שבועות של שימוש בתוכנה ומחמאות שקיבלו הילדים על המאמץ וההתקדמות שלהם – הם התחילו להתפתח בצורה מהירה, עקבית ומדהימה.

הלך-הרוח של למידה מזכיר גם מאמרים בנושא התכונה החדשה והמדוברת GRIT, המתוארת בכתבה "איך תלמדו את התלמידים שלכם להצליח בחיים", תכונה שעדיה בורוויטץ' מתיכון עמק החולה תרגמה בחוכמתה למונח נעל"ה – נחישות, עניין, למידה והשתדלות, וכן לערך ההשתדלות ביהדות.

כל אלו מרמזים לנו שעלינו ליצור שינוי מחשבתי עמוק אצל כל אחד מאיתנו – במקום להתייחס למאמץ, טעויות וקושי כעדויות ליכולות פחותות, עלינו להתייחס אליהם כדבר שמאפשר לנו לגדול. לעיתים קרובות ילדים (וגם מבוגרים) נוטים להאמין שאם הם מתאמצים ומתקשים – הדבר מעיד על טיפשות או חוסר יכולת. עלינו לזכור בעצמנו ובמקביל לגרום לתלמידים שלנו להבין שהמצב הוא הפוך לגמרי – להבהיר שהמאמץ והקושי הם מה שגורם לכולנו להיות חכמים יותר.

מרינה הצליחה להתגבר על כך מכשול בגלל האמונה העצומה שלה שאם היא מתאמצת – היא מתקדמת, שאם היא נכשלת, אם רק תעבוד קשה מספיק – היא תעבור כל מכשול. והאמת היא, שזה היה פשוט נכון. כל מה שהיא הייתה צריכה לשם כך, היה מבוגרת אחת שתראה את המאמצים שלה, תעריך אותם, ותחשוב שיש סיכוי שהמאמצים הללו יוכלו לקדם אותה לעבר המטרה שלה.

כעת הגיע הזמן שלכם – האמינו בילדים שסביבכם, הבהירו להם שהמאמץ הוא שחשוב, שההתפתחות שלהם היא שמשמעותית. כל מה שצריך לשם כך הוא מבוגר אחד שיזכיר להם שהמאמצים שלהם הם מה שחשוב. אני מבטיחה שבמהרה תפגשו את המרינה שלכם.

הדפסת סיפור זה
אור ב. שמש

עורכת מגזין "הגיע זמן חינוך".

פסיכולוגית קלינית מתמחה, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ותואר ראשון בספרות עברית ופסיכולוגיה.