לחלום בגדול
איש אחד נכנס לבר ורואה מישהו מדבר עם חמור.
האיש מופתע ושואל את הבחור: "מה זה, החמור שלך מדבר"!?
עונה לו האיש: "עזוב, הוא סתם מדבר שטויות"!
מבנה העלילה הבסיסי, ולו העלילה הקצרה ביותר, כמו זה שבבדיחה שזה עתה קראתם, לא השתנה כבר 2500 שנה, עוד מימי אריסטו, שכתב בספרו "פואטיקה", כי העלילה צריכה להיות מורכבת משלושה חלקים: התחלה, אמצע וסוף, הקשורים אחד לשני בקשר סיבתי.
איש אחד נכנס לבר ורואה איש אחר מדבר עם חמור. (פתיחה)
האיש מופתע ושואל את הבחור: "מה זה החמור שלך מדבר!?" (אמצע)
עונה לו האיש: "עזוב, הוא סתם מדבר שטויות." (סוף)
גם למרבית הסרטים הטובים יש מבנה מסודר של התחלה אמצע וסוף. אולם, להבדיל מבדיחה, שמטרתה היא לבדר, בסרט, המבנה נשען על אירועים מחיי הדמות, שאמורים להפיק רגשות מסוימים ולהביע תפיסה ייחודית על החיים. האירוע בסרט יוצר שינוי משמעותי בחיי הדמות, והוא מונע על פי רוב באמצעות קונפליקט ודילמה ערכית. כל תסריט אשר ממנו מופק ומבויים סרט טוב, מורכב מיחידות קטנות – סצנות. בימאים מעולים ועורכים מוכשרים, יודעים שסצנה ללא שינוי ולו קל בעלילה או בדמויות, נוגדת את עקרונות התסריט ולכן היא תחתך ותישאר על רצפת חדר העריכה.
מטבע הדברים, לא כל הסצנות בסרט הן בבחינת סצנות שיא, אלא נעות על רצף של סצנות משמעותית עד לרגע השיא, הגורם לשינוי מוחלט ובלתי הפיך. שימו לב שבכל הסרטים המעולים, כאלו שזכו בפרס האוסקר לדוגמא, הגיבור או הגיבורים עוברים שינוי, כגון התבגרות, התפקחות, זיכוך וכד'.
גם בחינוך, המושג למידה מציין שינוי. למידה הינה שינוי שחל בלומד בעקבות התנסות. השינוי יאפשר לנו בעתיד לפעול או לחשוב בצורה שונה ומשוכללת יותר. אם לא ארע שום שינוי, לא התבצעה שום למידה.
כאשר מורה מכין את השיעור, עליו לחשוב איזה שינוי הוא מתכוון לחולל בלומד. אני מעריך, כי ברוב המקרים שינוי עמוק יותר, מסמל למידה משמעותית יותר. בכדי שהשיעור יהיה משמעותי, חשוב שהתלמיד יעבור שינוי כלשהוא, בכל אחד מחלקי השיעור. אם אין שינוי, אין ריגוש, ולמידה של דבר חדש אמורה לרגש ולו במעט, הלא כן?
עתה, נראה כיצד זה קורה בפועל, בתוך כתלי הכיתה, ביחידת זמן מסורתית של 45 דקות:
נתחיל בשתי שאלות בסיס, שכל בימאי טוב שואל את עצמו:
1: מי הקהל שלי? שכן כל סוג של קהל מצריך התייחסות אחרת.
2. מהי מטרת הסרט? על מה הסרט הזה? הוא בא להצחיק? הוא בא למתוח?
התחלה (פתיחה). לפתיחת השיעור רצוי להקדיש כ-5 דקות. על הפתיחה להיות מעוררת, מסקרנת ומפליאה. לשם כך, רצוי לפתוח בסרטון, פתגם, חפץ, חידה, בדיחה, סיפור, תמונה, ועוד. פתיחה נכונה יוצרת שינוי, שכן היא מעבירה את התלמידים, שזה עתה חזרו נסערים ומפוזרים מן ההפסקה, למצב של כינוס וריכוז תשומת הלב למורה הניצב מולם. לפני זמן לא רב, צפיתי בפתיחה נהדרת בשיעור מדעים לכיתה ז', שהעביר המורה ארז שרון, בישיבת אמי"ת אלירז בפתח תקווה. המורה, שלימד את הניסוי המפורסם של פרנצ'סקו רדי (Francesco Redi), העוסק בתיאוריית הבריאה הספונטנית, שאל את הכיתה האם יצורים חיים יכולים להיווצר יש מאין? לאחר מספר לא רב של תשובות התלמידים, הוציא המורה קופסת עץ, לתוכה הכניס חתיכת בד, שתי אבנים קטנות, מעט מים, אבקה "סודית" ועוד מספר מצרכים, פנה לכיתה ושאל: "מי חושב שבסוף השיעור יצא מן הקופסא הזו עכבר שזה עתה נברא"?!! למרות שהרוב המוחלט של התלמידים לא "קנה" את ההיתכנות שבסוף השיעור המורה יצליח לברוא עכבר יש מאין, הכיתה הייתה שלו במאת האחוזים והוא יכול היה לגשת לגוף השיעור.
אמצע (גוף). גוף השיעור הוא הלב, המרכז, בו הלומד אמור לעבור את השינוי התודעתי הגדול והמשמעותי ביותר. שיעור נכון, הוא שיעור בעל יחס מתאים בין הקנייה, בה המורה מציג ומסביר נושא חדש, לבין תרגול או התנסות, כגון: דף עבודה, העתקה מהלוח, עריכת ניסוי, שיח בזוגות, עריכת תצפית, תרגול במחשב, דיון במליאה ועוד.
בחלוקה נכונה, בה גוף השיעור הוא כמחצית השעה, ראוי להקנות חומר במשך כ-10 דקות ולאפשר לתלמידים לתרגל לפחות למשך 10 דקות נוספות.
לדוגמא: בעבר לימדתי כיתה חזקה במיוחד מבחינה מתמטית. נושא השיעור היה "מסעותיו של הרצל". רציתי לתרגל איתם היסטוריה, אבל מזווית שהם אוהבים - מתמטיקה. לאחר הקנייה של 10 דקות, חילקתי לכל זוג תלמידים צילום של מפה עם קנה מידה ומתחתיה צילום של סרגל אותו גזרו (תמיד צריך להתכונן לכך שלא לכולם יש סרגל...). רשמתי על הלוח את התחנות המרכזיות אותן עבר הרצל בחייו: וינה, פריז, באזל, יפו, ירושלים, קושטא, (פריז) ולונדון. ביקשתי מהתלמידים שייחשבו בעזרת הסרגל והמפה את מספר הקילומטרים שעבר הרצל בחייו, בדרך להשגת צ'רטר. זה הכל. התרגול אפשר לתלמידים להביט בראייה פנורמית, גם אם שטחית לעת עתה, על היקף פעילותו ועוצמתו של "גיבור העלילה". כאשר הלומד מתרגל ומתמודד בכוחות עצמו עם טקסטים חדשים, עובדות חדשות ובעיות בהן טרם נתקל, מתחולל בו השינוי התודעתי הנחוץ כל כך ללמידה ברת קיימא. אסור לוותר על התרגול וההתנסות בשום אופן.
את 10 הדקות הנותרות, חשוב להקדיש לבדיקת הבנה, משוב, שאילת שאלות, הפניה לקריאה נוספת, העשרה, יצירת תוצר וכדומה - הכל לפי צרכי הלומדים, כפי שהמורה, כאיש מקצוע, מזהה בכיתה.
סוף (סיכום). כמו בסרט טוב שאיננו מסתיים לפתע לאחר סצנת השיא, כך גם שיעור טוב איננו מסתיים מיד לאחר שלב ההקניה וההתנסות. יש צורך בהדהוד החומר הנלמד ובהתפוגגות האנרגיה שהושקעה בקנייתו. הסיכום, אפוא, מאפשר ללמוד להעריך את מה שזה עתה נלמד, ולארגן בראש כיצד תוכן השיעור מתיישב על רצף למידה הגיוני. סיכום השיעור חשוב מאין כמוהו והוא, לא פעם, עקב אכילס של מורים רבים, שנוטים "למשוך" את גוף השיעור, על חשבון אסיף נכון ויעיל העונה על השאלות מה למדנו? מה התחדש לנו השיעור? ומה זה משנה אצלנו כלומדים?
אז בפעם הבאה שאנו מכינים שיעור, כדאי שנחשוב כיצד בימאים גדולים כמו שפילברג, קופולה או סקורסיזה היו מגישים אותו לתלמידים ואיזה שינוי יעברו התלמידים שלנו היום?
