וידוייה של מורה לפיזיקה: על מורים, ציונים ומה שביניהם

4933
וידוייה של מורה לפיזיקה: על מורים, ציונים ומה שביניהם

אני רוצה לספר לכם סיפור: לפני מספר שנים, כשלימדתי בתיכון במרכז, שנודע על ידי התלמידים כ"בית חרושת לציונים", בשיחה באחת ההפסקות, התלמידים התמרמרו כנגד ה"תעשייה" הזו. הצלצול הגיע, השיעור התחיל, ואני קראתי עליהם תיגר;  "אתם קוראים לנו בית חרושת לציונים?... אתם צודקים!"

אחרי רגע בלבול של התלמידים – איך אני מסכימה איתם בכזאת קלות, הוספתי: "אבל מי שמכתיב את זה, הם התלמידים!"

כאן כמובן החלה התקוממות עממית: " מה פתאום?" "המורים דורשים ציונים!" "זה אתם שכל הזמן עושים מבחנים"....

הקשבתי לטענות בצורה מסודרת והואיל ודובר בתלמידי י"ב, שכבר מכירים אותי היטב, השבתי: "אין בעיה! לא רוצים ציונים? בכיף!" הסכמנו בינינו שהם יקבלו ציון מגן לבחינת הבגרות, אבל הם כבר צברו מספיק ציונים, ואני צברתי מהם מספיק קרדיט, כדי שידעו שציון המגן ישקף את הידיעות שהם הפגינו.

מרגע זה ואילך הצהרתי שאני מוותרת לחלוטין על ציונים.

-"מה? אבל רגע, יהיו בחנים?" הם שאלו בדאגה.
-"איך שתרצו!" השבתי.
-"לא, תעשי בחנים! זה טוב! ככה אנחנו לומדים וככה אנחנו מגלים מה לא הבנו".
-"אז יהיו בחנים". אמרתי.
-"ותבדקי?" המשיכו הקושיות.
-"איך שתרצו" השבתי.
-"לא, תבדקי, זה חשוב! שנדע איפה טעינו..." (אגב שימו לב, הניסוח לא במקרה היה "איפה טעינו" ולא "איפה צדקנו")
-"אז אבדוק!" השבתי.
-"תתקני את הטעויות?"
-"בטח". מיהרתי להשיב.
-"ותצייני כמה נקודות שווה כל טעות?"
חייכתי.
-"חשבתי שאנחנו נפרדים מניקוד... ומציונים...?"
-"אבל איך נדע כמה קיבלנו?"
צחקתי.

עד סוף השיעור, פרט לתלמיד אחד, כל הכיתה ביקשה שאמשיך לתת להם ציונים. עמית המתוק והחכם, התעקש לעמוד בהסכם. תוך מספר ימים התקיים בוחן. עמית ניגש לבוחן כשהוא עדיין דבק בהסכם.

כשהגיש את הבוחן חייך חיוך מקסים ואמר: "אבל עם ציון, בסדר?"

כך נסתם הגולל על הרפתקאותיי בארץ ה"ללא ציונים", וכך הצדקתי לעצמי את החשד שקונן בי שנים; אמרתי לעצמי שזו לא אני – זה הם!

ובאמת, ציונים פשוט לא מעניינים אותי.
יכולת התלמידים שלי לפתור בעיות? דווקא כן.
רמת העניין שלהם בפיזיקה? גם כן.
מידת הערך העצמי שהם צוברים מתוך היכולות האלה ? ממש כן!
במשך שנים האמנתי שכל האמור לעיל מנקה את מצפוני מתעשיית הציונים שנקראת תיכון.

אך באופן טראגי, במפגש נועז שקיימתי עם עצמי  לאחרונה, התחוור לי  שכל השנים האלה פשוט שיקרתי לעצמי.

כמה נחמד היה לחשוב שזו אשמתם. וכמה מגוחך.
כל השנים אני טוענת שתלמידים הם חומר ביד היוצר: אם הם לא מבינים, זה פשוט אומר שלא סיפקנו הסבר המתאים להם. אם תלמידים לא מתרגלים – כך טענתי – הרי שזה מפני שלא יצרנו דינמיקה שמובילה לתרגול. אז איך לא ראיתי שאם הם מכורים לציונים, כנראה שאנחנו סיפקנו את הסם?

אם הם מכורים לציונים, כנראה שאנחנו סיפקנו את הסם

העניין הוא שהדינאמיקה שאני מצאתי לעידוד תרגול היא מאוד פשוטה – ביצוע בחנים.

נניח רגע בצד את סוגיית כמות העבודה ההזויה שנדרשת מבניית הבחנים ובדיקתם, אני רוצה להתעמק לרגע בבעיה הקשה של הפתרון הקל הפשוט והמקולקל שהעליתי כאן.

היום אנחנו פועלים בדרך של עלות תועלת – אנחנו דורשים מהתלמיד מאמץ, ובתמורה – הוא מקבל את התשלום – בציונים. כאילו שכחתי בשביל מה אנחנו לומדים.

המציאות הזו כל כך הוטמעה בנו, שאיבדנו את היכולת אפילו לדמיין מציאות חלופית, מציאות שבה תלמידים לומדים מתוך סקרנות ולצורך סיפוק והנאה.

תודו: כל מורה מנוסה שקורא את המלים האלה הרי מגחך עכשיו לעצמו - "ללמוד מתוך 'סיפוק והנאה'... אגדות נחמדות, מלים של קשקשנים שלא מכירים בשום צורה את השטח".

ואני גם קצת מסכימה עם הזלזול הזה, שהרי בלי תרגול עמוק ואינטנסיבי בבית, גם שיעור מדהים ומרגש, כזה שהמורה יוצאת בסופו ומשתוממת על איך הצליחה לגרום לתלמידים ליהנות ולהתרגש כל כך ממנו, לא ייזכר והמידע לא יישאר עמם.

גם כשהם מקשיבים להרצאה שמרתקת אותם או מבצעים ניסוי ממש נחמד, בחלוף הזמן חולף גם הידע.

מתי הם זוכרים? כשהם מזיעים בשביל הידע הזה. וכמה תלמידים ששים להזיע? ומה יגרום להם להזיע אם לא הציון?

איך הם זוכרים? כשהם מזיעים בשביל הידע. ולמה שתלמידים יבחרו להזיע? בשביל הציון.

אבל רגע, ועכשיו אני פונה לחבריי המורים: תחשבו על עצמכם! כשתופסת לכם את העין שאלה חכמה, נכון שאתם פותרים אותה? סתם, בשביל הכיף, בדיוק כמו שאנשים אחרים פותרים סודוקו? למה אנשים טורחים לקנות חוברות תשחצים? בשביל ציון? לא! בשביל הכיף! מה כיף? יש פה מאמץ וחשיבה...

אבל מי שחובב תשחצים, נוטה להצליח בהם בתדירות מספיק גבוהה כדי שהנאתו תגבר על המאמץ.

אז מה אני אומרת? פתרון בעיות בפיזיקה אמור להיות כיף?!

לא. אבל גם קצת... כן!

תסתכלו על תלמיד פיזיקה ששובר את הראש ומגלה את הפתרון של בעיה – זה מלווה בקריאות שמחה ותחושת סיפוק – זה כיף! נכון, זה לא תמיד כיף בהתחלה... זה קשה ומאתגר. לא תמיד מתחשק לנו לתרגל בכמות שצריך לתרגל בה, נדרש פה הרבה מאמץ.

אבל... אנשים רצים מרתונים כתחביב, האין זה כרוך במאמץ? מה יוצא להם מזה?

אני מאמינה, שהתשלום האפקטיבי ביותר הוא הנאה והזנת ערך עצמי.

ילדים שאף פעם לא מצליחים להבקיע שער - לא משחקים אחר הצהריים בכדורגל. אחרים, שבבית הספר מורים ממהרים לקרוא להם "עצלנים", רצים במשך שעות אחרי הכדור! בשביל ציון? לא בדיוק... לפעמים זה בשביל הפרגון של החברים שלהם או ממבוגרים משמעותיים בחייהם, אבל לפעמים זה פשוט בשביל הסיפוק ממהלך שמפגין כישרון, בשביל תחושת הצמיחה וההשתפרות שיש באימון.

בעולם אידיאלי, הייתה לנו האפשרות לתפור אישית, דרך הלמידה בכיתה, לכל תלמיד בדיוק את ההזדמנות הזו, שיש מי שמוצא אותה בכדורגל, יש מי שמוצא אותה בתשחצים, יש מי שמוצא אותה בקריאת ספרים, בציור או בשיחות נפש עם חברים: ההזדמנות לצמוח, להתעצם ולהזין את הערך העצמי.

אפשר לטעון: "רגע, הרי  לא כולם מוכשרים בתחום הלמידה".

נכון!

אבל לא כל מי שכותב שירה הוא ביאליק ובכל זאת יש רבים שנהנים מכתיבה. אתם חושבים שהם היו ממשיכים ליהנות מהכתיבה לו כל שיר שלהם היה עומד למבחן ומקבל ציון? מעבר לזה, מעצם העיסוק בכתיבה ובוודאי עם מעט השראה והנחיה, אולי לא כל אחד יהפוך לביאליק, אבל בוודאי שכל אחד יכול לעבור תהליך של צמיחה. ומה אפשר לבקש יותר מזה?

בעולם אידיאלי הייתה לנו האפשרות לתפור אישית, דרך הלמידה בכיתה, לכל תלמיד את ההזדמנות המושלמת ללמידה והתפתחות 

מה אני עושה לתלמידים שלי, בכך שכל אינטראקציה של חילופי מידע איתי, מסתכמת בתיקוני טעויות ובכמה ספרות?

איזה כיף היה לו כל תלמיד יכול היה לכתוב לי פתרונות לכל שאלה, מחשבות פיזיקאליות, פיתוחים, שאלות ורעיונות, ובתגובה הייתי מתכתבת איתם על כל מחשבה – משבחת יצירתיות, מתפעלת מפיתוח, מציינת אפשרות נוספת, מציפה בעיות בקו המחשבה, מתקנת סתירות, מעודדת, שותלת רמזים לעוד, מעוררת תאבון ומזמינה המשך להתכתבות...

אני מנחשת שאינטראקציה מהסוג הזה הייתה בעלת סיכוי גבוה בהרבה להצמיח ולהזין ערך עצמי.

רק שיש כאן בעיה קטנה:  המציאות. במציאות הזמן שנדרש להתעמקות במחשבות של אדם אחר, לבחון לעומק את הפיתוח שלו ולהגיב בצורה שתיארתי, עבור תלמיד אחד - הוא הזמן שמורה ממוצע משקיע בהכנת שיעור ל-40 תלמידים.

בעיה.

הפתרון הקל – לוותר על כל זה – ולדבוק בציונים שאנחנו כל כך מיטיבים לתת.

הפתרון המסובך? מסובך.

אולי נושא לכתבה נוספת? אולי סתם חומר למחשבה...

בינתיים, אכנע לפשעיי ואלך לי לבדוק מבחנים.

 

הדפסת סיפור זה
עיניים בגב

עיניים בגב נכתב על ידי מורה ותיקה לפיזיקה.