לא בבית ספרנו? מי אמר שכתיבה על חינוך היא נחלתם של גברים

איך קרה שלמרות שנשים הן רוב מכריע במערכת החינוך בישראל, הן מוותרות על הזכות להביע את דעתן?

נעים להכיר אתכן, אני אור – עורכת המגזין "הגיע זמן חינוך" מזה שנה. אני אוהבת את העבודה שלי כמה שרק אפשר – היא מאפשרת לי לפגוש ולפטפט עם אנשי ונשות חינוך, מנהיגים ומנהיגות חינוכיים, חוקרי וחוקרות חינוך מדהימים ומדהימות, שמשקיעים מאמצים אדירים בעתיד של כולנו – בתלמידים שלנו. היא מאפשרת לי להראות את העבודה המדהימה שאתם, אנשי ונשות החינוך, עושים ועושות, ולחשוב יחד איתכם איך אפשר לקדם ולשפר את החינוך בישראל.

סביב המגזין הולכת ונבנית קהילה גדולה וחזקה של כותבים וכותבות– אנשי חינוך שתורמים מזמנם, מניסיונם, מהידע והמקצוענות שלהם, וכותבים במגזין למען עשרות אלפי קוראיו. הם עושים זאת מרצונם החופשי, ללא תמורה כספית ומתוך הידיעה שהם עוזרים ומקדמים עשרות אלפי מורים ואנשי חינוך בישראל.

זה נהדר. באמת. אבל לפעמים, בלילה, או סתם באמצע היום, מחשבה אחת מציקה ולא עוזבת אותי. היא עולה שוב ושוב כבר כמעט חצי שנה – 

איפה המורות? למה הן לא כותבות?

כידוע, מורות מהוות רוב מכריע מהמורים בישראל. בחינוך היהודי זהו רוב משמעותי, יותר מ-75% לפי רוב הסטטיסטיקות, ובחינוך הערבי מעל 50% ואף מתקרב ל-60% בחלק מהדו"חות. ובכל זאת, מתוך קהילת הכותבים של המגזין, המונה כיום מאה ושניים פרופילים של כותבים, רק שלושים ואחד מהם שייכים לנשים. לא רק זה, אלא שחלק ניכר מהכותבות, מפרסמות את הכתבות שלהן תחת ארגון (כמוני למשל, שכותבת בדרך כלל תחת הפרופיל של "הגיע זמן חינוך") או בשם עט, כך שקשה לדעת מי עומד/ת מאחורי הכתבות.

אז איך קורה, שלמרות שקיים רוב נשי מכריע במקצוע כמו גם עשייה ענפה של נשים בסביבה החינוכית, דווקא במגזין שמבקש ליצור שיח מקצועני בו האנשים שבשטח יספרו מחוויותיהם ויחלקו מהניסיון ומהידע שלהם – רק מיעוט הכותבים הן כותבות?

לעיתים יוצא לי להיתקל ולשמוע על מורים מעולים או על מיזמים מעניינים בהוראה. כאשר הדבר קורה, אני בדרך כלל יוצרת קשר איתם ומציעה להם להצטרף לקהילת הכותבים במגזין. בחודשים האחרונים שמתי לב יותר ויותר שכאשר אני פונה למורות ומציעה שיכתבו, חלקן הגדול מספרות לי שהן מעולם לא כתבו לפני כן ולכן הן לא יכולות. הן פשוט לא יודעות איך – הן מסבירות לי, מתנצלות. או שהן מרגישות שאין להן מה לתרום למורים אחרים. חלקן מספרות שהן עסוקות במיוחד, ואני מאמינה להן. באמת.

לאחר ששמתי לב לכך התחלתי לקרוא יותר בנושא, לשאול בסביבה הקרובה אלי, לדבר עם מורות ומורים על העניין (וכאן המקום להודות לכולכם – אתם רבים וטובים ויודעים מי אתם). פיתחתי כמה רעיונות. אני רוצה להציע אותם בפניכן, כי אני מאמינה שכאשר אנחנו מדברים על קשיים ומכירים בהם, נוכל אולי לפתור אותם.

כמה מחשבות והשערות על למה אתן עושות וקוראות, אבל לא כותבות:

1. ייתכן שמורות רבות פשוט עסוקות יותר מדי בשביל לכתוב
מורות רבות עושות ה-מ-ו-ן דברים. הן שאפתניות, הן רוצות לקדם את החינוך, הן מצעידות את כולנו קדימה, ואין להן זמן. יתרה מזאת, מורות הן לעיתים קרובות אימהות. המאמץ לשלב קריירה והורות הוא מאמץ קשה לכולם, ונראה שעבור אימהות נוצר בעשורים האחרונים אידיאל שכולל עבודה בלוח זמנים וציפיות שניתן להשוות ללפחות שתי משרות מלאות. למעשה, מחקרים מראים שהרבה יותר נשים מגברים מדווחות על לחץ משמעותי, נוטות לעבוד שעות ארוכות יותר (בבית ו/או בעבודה) ולבצע כמעט כפול הזמן בעבודות הבית, כך שרמות הלחץ שלהן יורדות רק בסביבות 22:00-23:00. זאת לעומת גברים שרמות המתח שלהם יורדות לאחר החזרה מהעבודה, בסביבות 18:00 (כך מצאו למשל במחקר הזה). נשים רבות שמנסות לשלב קריירה ואימהות עובדות מסביב לשעון וחשות שלא משנה מה – זה פשוט לא מספיק. למעשה, התחושה הזאת כל כך חזקה עד שחלק לא מבוטל מהנשים בוחרות לפרוש מהעבודה או לוותר על משפחה, בגלל התחושה שהן פשוט לא מצליחות או לא יצליחו להגשים את האידיאל (לקריאה נוספת ניתן להיכנס למאמר הזה). מן הסתם שבמצב כזה, יש נשים רבות שכתיבה במגזין פשוט לא נכנסת לסדר העדיפויות שלהן, וגם אם כן – הן פשוט לא מגיעות לזה.

2. זה לא נראה לכן בעל השפעה לכתוב במגזין
מראש אין לכן זמן, וההשפעה החשובה לכן נמצאת בדברים אחרים. אולי אתן מאמינות שמי שעושה באמת, עסוק בעשייה שמולו ופחות בפרסום ודיבור על הדברים. אבל אני רוצה להציע שההשפעה שלכן בכתיבה ל"הגיע זמן חינוך" יכולה להיות משמעותית וגדולה. נכון שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל מהמגזין בו אתן קוראות כרגע הוא המגזין החינוכי הנפוץ בישראל. למגזין יש כיום יותר מ-55,000 קוראים, ובחודש נובמבר האחרון, למשל, זכה המגזין ללמעלה מ-260,000 כניסות. המספרים הללו אומרים שבאמצעות פרסום כתבה אתן יכולות להגיע לעשרות אלפי מורים, מנהיגים חינוכיים ומתעניינים בחינוך. פיתחתן רעיון חינוכי? אתן מפעילות תוכנית מדהימה בבית הספר? יש נושא שחשוב לכן? יש לכן ידע ששווה להעביר הלאה. למה שלא תפיצו אותו לעשרות אלפי אנשי חינוך בישראל שעוקבים אחרי פרסומי המגזין ויוכלו ללמוד ולקבל מכן השראה?

3. כי נשים רבות אינן מעריכות את עצמן מספיק
מורות, ככל הנשים, נוטות יותר להערכה עצמית נמוכה מאשר מורים. מחקרים שונים מראים שנשים נוטות להעריך את עצמן ואת ביצועיהן כפחותים: אנחנו נוטות לשפוט את הביצועים שלנו כפחות טובים ממה שהם, חושבות שאנחנו לא מספיק טובות או מתאימות לתפקידים שכישורינו מתאימים להם, ואם מדובר במקצוע שנהוג לחשוב עליו כ"גברי" (כמו למשל כתיבה), הערכתנו נמוכה אף יותר (כפי שנמצא כאן  וגם בדו"ח המעניין הזה מהרווארד).

זאת ועוד, אנשים רבים, רובם נשים, מרגישים שהם מרמים אחרים כאשר משבחים אותם. הם מרגישים לא ראויים ואף אשמים. נשים רבות, מכל רמות הידע וההצלחה, אפילו מומחיות בתחומן, שמאחוריהן עשייה ענפה והישגים רבים, מרגישות שהן אינן מומחיות, ושעוד רגע והן יכשלו ויוכיחו שהן לא ראויות. למעשה התופעה הזאת כל כך נפוצה, עד שיש לה שם – "תסמונת המתחזה" (אין להגיד בכך שהאנשים מתחזים, אלא שהם חשים כמתחזים, למרות מסוגלות גבוהה בדרך כלל). התסמונת מתבטאת בנשים לעיתים קרובות יותר, בעוצמה גדולה יותר ובאופן המגביל אותן יותר (כך מצאו במחקר זה). לקריאה נוספת בנושא תסמונת המתחזה אני מציעה לקרוא את זה.

4. כי לא עשיתן את זה עד כה 
נשים נוטות להיות זהירות יותר בכל הנוגע ללקיחת אתגרים שהן מעולם לא עשו. בספרה "לפרוץ קדימה", מספרת שריל סנדברג, מנהלת התפעול הראשית של Facebook, כי לאורך השנים, בכל פעם שפתחו פרויקט או סניף חדש בחברה, גברים רבים התדפקו על דלתה וסיפרו לה כמה הם מתאימים לעבור לתפקיד בכיר יותר וניסו לנצל את ההזדמנות החדשה. נשים כמעט ולא עשו זאת. כאשר היא החלה לנסות באופן אקטיבי לפנות לנשים מוכשרות ולשכנען לקבל תפקידים או להציע עצמן למשרה, לעיתים קרובות מאוד הן הגיבו בתגובות כמו "'אני פשוט לא בטוחה שאהיה טובה בזה'... ו-'אבל מעולם לא עשיתי דבר כזה'". היא מספרת כי הערות כאלה כמעט מעולם לא הגיעו מגברים (זה כמובן אינו מחקר, אבל זה מחקר שבחן את הנושא והגיע למסקנות דומות).  

ייתכן שכאשר עולה המחשבה לכתוב, נשות חינוך רבות מאמינות שאין להן מה לתרום לאחרים, שהן לא עשו זאת לפני כן ולכן לא ידעו לעשות זאת, או חוששות שהן לא יעשו זאת טוב מספיק. אני מבטיחה לכן – יש לכן מה לתרום. אני נתקלת כמעט מדי יום במורות, חוקרות חינוך ומנהיגות חינוכיות משכמן ומעלה, שהעשייה החינוכית שלהן ראויה להיות מוצגת בכל מקום אפשרי ויכולה לעזור להמון מורים ואנשי חינוך בארץ. אתן נשות חינוך מצוינות, אתן מתמודדות עם אתגרים בהצלחה. הכתיבה נועדה לשקף זאת ולחלוק את הידע והניסיון שלכן עם הקהילה החינוכית בכל הארץ. המגזין גם מספק תמיכה בכל שלבי הכתיבה, ואני מבטיחה לעבוד יחד איתכן עד שהכתבה תהיה נהדרת. לבסוף – 70% מהקוראים של המגזין – הן קוראות. מי ידע יותר טוב מה יכול לעזור ולקדם אתכן מכן?

5. אתן פשוט לא יודעות שאתן יכולות לכתוב במגזין, ולא חשבתן לשאול.
אז הנה – אם אתן מורות, או חוקרות חינוך, או מנהיגות חינוכיות, או... עוסקות בחינוך, ואתן חושבות שיש סיכוי (אפילו קטן) שמורים או אנשי חינוך אחרים ברחבי הארץ יוכלו להרוויח מהחוויות, הידע והניסיון שלכן – קדימה! זה הזמן להצטרף לקהילת הכותבים והכותבות של המגזין. ואם יש לכן חברות שאתן חושבות שמתאימות לכתוב – שתפו אותן בכתבה הזאת, או לפחות בידיעה שלדעתכן שווה שהן יכתבו. כאשר הרעיון לכתוב יגיע מכן, ביחד עם אמירה ברורה שלכן שיש לנשים אלו מה לתרום לשיח החינוכי במגזין – סביר להניח שחלק מהמחסומים לכתיבה כבר יפרצו.

עכשיו כשאמרתי את כל זה, אני יותר ממקווה שתבחרו לכתוב ולספר לעולם על העבודה החשובה שאתן עושות, לעזור לאנשי ונשות חינוך בכל המדינה להתקדם. אם אתן רוצות לכתוב – אנא שלחו לי מייל לכתובת: [email protected] .

אז קדימה! בואו להצטרף לקהילת הכותבים והכותבות שלנו.

אחרית דבר

• ייתכן שיש משהו בהתנהלות שלנו, של המגזין, של הצוות, שלי כעורכת, שמקשה עליכן לכתוב, או משהו שאתן חושבות שאנחנו יכולים לעשות על מנת לסייע לכן לכתוב. אם כן – אני אשמח ממש אם תספרו לי, ואנחנו נעשה כל מאמץ על מנת לתקן ולשפר את הדברים. אתן מוזמנות לכתוב כאן בתגובות, כמו גם למייל שלי שהובא לעיל.
• נשים שכותבות במגזין – אין לכתבה זאת כל כוונה להתעלם מכן. אתן נפלאות והערכתי אליכן אדירה. אני רק מבקשת שיהיו עוד כמוכן.
• גברים. בדרך כלל אנחנו משתדלים במגזין לפנות לשני המינים באופן שווה. הכתבה הזאת פונה לנשים מסיבות שהובאו בתוכה. עם זאת – גברים העוסקים בחינוך מוזמנים לא פחות לכתוב במגזין, ומתקבלים בהתלהבות גדולה.